אני מרגישה לפעמים שההתנהלות שלי בעולם היא עדיין כמו בתיכון: אחוז מסויים עד ניכר ממני מביא בחשבון מה חושבים עלי, איך רואים אותי ומנסה להתאים את עצמו לשם. הלחץ הזה, בנוסף ללחצים היומיומיים הרגילים, גורם לי להיות מכונסת בעצמי ופחות משוחררת ממה שהייתי רוצה. אני חושבת שאני יוצאת הרבה פחות מסבירת פנים לזולת ממה שאני חושבת.
למרות ההקדמה שלי על "כולנו" נראה לי שדי הרבה אנשים מתנהלים ככה: פרצוף קפוץ, מחשבות מכונסות פנימה, משדרים איזשהו לחץ או חשש או התנשאות בקשר בינאישי.
אח שלי אמר משהו לפני כמה זמן, שנשמע כל כך שבלוני, אבל עובד טוב. בכל מפגש עם מישהו, תחפש משהו נחמד אצלו, מחמאה, ותזרוק מילה טובה. משהו שהוא אמר וגרם לך לחשוב, משהו על היציבה, משהו אמיתי. האפקט הוא מדהים והוא דו-צדדי: פתאום זורח אור מבנאדם שהיה כולו אפור, מפציע חיוך, מסתכלים בעיניים והקשר מתחזק. וגם אצלי פתאום נרגעות תחושות לא נוחות של היסוס וחשש בנוגע לאיש.
ככה.
אמרתי ששבלוני (ותגידו תודה שלא עשיתי מצגת עם חתולים.)
וחצי באותו עניין: מה הקטע של כל הדוגמנים/יות האלה בפרסומות? ושל כל מי שמביים אותם? ושל כל מי שמחקה אותם? מה זה ההבעות האלה? למה אתם חושבים שלעשות פרצוף של "אני מקיא עליך" זה סקסי, או מגניב, או מפתה אותי לקנות משהו?
אתם נראים חלולים ומטומטמים כמו פלקט! אה, טוב. לא חשוב.
