נתקלתי ב 8 הדקות הבאות איפשהו בפייסבוק: דימוי גוף נשי כמשהו שמוכתב ע״י התאגידים, מכוון אותן להרגיש רע על מנת להניע גלגלים כלכליים? מעניין.
זה משך אותי לצפות בהרצאה המלאה שבה ד״ר גייל דיינס מדברת בצורה הרבה יותר רחבה על כל העניין, ואם יש לכם שעה ועשרים דקות פנויות - אולי מצאתם עכשיו מה לעשות איתן. (זה דורש טיפה דימיון, כי היא מבססת את הטיעונים שלה על תמונות בלי שרואים את התמונות בסרטון, אבל זה לא פוגם בהבנה, תכל׳ס הדימויים מציפים אותנו מכל מקום ומוכרים לגמרי.)
מכיוון שאני נחמדה (ויודעת שיותר קל לרפרש בפייסבוק מלהתחייב לשעה וידאו באנגלית בלי תרגום עכשיו) - אני מסכמת.
״בני ה30 ומעלה גדלו בעולם המבוסס על המילה הכתובה, בשונה מהצעירים יותר שגדלים בעולם שבו צורת התקשורת הדומיננטית היא תמונות ודימויים ולא המילה הכתובה.
תמונות המגיעות מהתאגידים מקיפות אותנו בכל מקום, ובעוד שאנחנו יודעים לנתח טקסט ולהבין את המניפולציה שעלולה להיות בו, מעולם לא למדנו לעשות את זה על תמונות, ואנחנו חשופים להשפעה של התמונות, ולמסרים של התאגידים שנכנסים פנימה בלי שאנחנו רוצים. כשאשה מניחה מהיד מגזין נשים היא מרגישה פגומה. גם אם בשכל היא מביעה ביקורת על מה שהיא רואה, יודעת שזה עבר פוטושופ ולא אמיתי, ברגש היא מושפעת מזה - רוצה להיראות ככה ומודעת לפער בינה לבין התמונות האידיאליות. ועל זה הכלכלה בנויה: על נשים בעולם המערבי ששונאות את עצמן.
כיוון שהתמונות האלה מקיפות אותנו בכל מקום הן מתחילות להיראות לנו נורמליות. תמונות אופייניות של כוכבות קולנוע, זמרות ודוגמניות יהיו במנח גוף, הבעה ומבט של fuck me, וכולנו יודעים לזהות את זה, גם נשים וגם גברים. זו הצעה ויזואלית של הגוף הנשי. וכך נוצרת הבנה מתחת לפני השטח שלגברים יש גישה וזכות לגוף הנשי. שלגברים יש דומיננטיות על נשים.
נשים מותנות חברתית לתגובות פאסיביות, קיפאון במקרה של הטרדה מינית, עקב הטמעה של המסר של הדומיננטיות הגברית.
לנשים המיוצגות במדיה אין אופי, עבר, היסטוריה, שאיפות, כלום. הן רק אוסף של חלקי גוף מוכנים להגשה. נלקח מהן כל שמץ לאינדיבידואליות, יצירתיות, כוח, כל מה שנשאר הוא ״הגוף המושלם״. אם את לא עומדת בסטנדרטים האלה, את מחונכת לא להיות מרוצה מעצמך, אם רק הייתי מורידה 5 ק״ג... ומי שמתעב את עצמו לא יחזיק מעצמו יצור ראוי, בעל זכויות שוות.
בתמונות של טקסי אוסקר, אנשים בשיא הקריירה שלהם, אף גבר לא היה מעלה בדעתן להסתובב שם בבגד ים ספידו. הם מכוסים, והן חשופות. כשאדם ערום מול אדם אחר לבוש זה עושה אותו פגיע. והנשיות בתרבות שלנו שמה אותנו במקום פגיע. לא סתם נשים נאנסות: אונס הוא עודף הפנמה של הנורמות החברתיות ולא סטיה מהן.
תמונות ודימויים יוצרים את הדרך שבה אנחנו חושבים. הנשים כקבוצה מדוכאת תלויות במדכאים שלהן בעצם ההגדרה מי הן בעולם. ספק אם היו שואלים את הנשים אז הרעיון הראשון שהיה עולה היה חוטיני, נעלי עקב, ושעווה חמה על איזורים רגישים כדי להוריד שיער.
לנשים מבוגרות יותר יכול להיות זיכרון של תקופה בילדות שחשבו שהגוף די נהדר - עובד, זז, עושה את כל הדברים. לנשים צעירות יותר אין את הזיכרון הזה. בשבילן הגוף תמיד היה משהו שמסתכלים עליו. דמיינו שאף פעם בחיים שלכם לא הייתם רואים תמונה של אשה במגזין. תחשבו מה נגזל מאיתנו כשאנחנו מוקפים בדימויים של צורת גוף שרובנו לא יכולות לשאוף אליו: גוף שהוא לא רק רזה, אלא גם חטוב ומוחזק, מה שמחייב שליטה והכנעה. אם מחר בבוקר נשות העולם המערבי היו מרוצות מהגוף שלהן - חשבו כמה תעשיות היו מתמוטטות: קוסמטיקה, אופנה, דיאטות, הכושר וכל התעשיות התומכות.
(מול תמונות של פרסומות עם גוף נשי ללא פנים:) כמה מכן עושות לעצמכן מה שהמדיה עושה לכן: מחלקות את עצמכן לחלקים ובודקות מה צריך עוד עבודה. מי שהוא בעל מעמד יכול לבטא את היכולת שלו בשלל דרכים. ככל שאתה נמוך יותר במדרג המקום העיקרי אתה יכול לבטא את עצמך הוא הגוף שלך. כולם התלהבו מהקמפין של דאב שהראו כמה נשים שקצת יותר דומות לרוב הנשים, אבל דאב היא חברת בת של יוניליבר שמשווקת את דיאטת סלימפאסט שהורסת את הגוף. מבחינת התאגיד המטרה היא להרוויח, את לא מזיזה לו, העיקר שתהיי לקוחה שלו מכאן או מכאן.
איזו אלימות זאת כלפי נשים לאחר לידה, בתקופה כל כך דרמטית של שינויים בזהות, בגוף, ובמאמץ הנדרש, שהמסר העיקרי שמדגישים להן הוא כמה מהר אפשר לחזור לגזרה ואם לא אז את מוזנחת.
בעבר הדימוי של האשה המושלמת היה של עקרת הבית החרוצה המקרצפת את הרצפה. היום הצעירות גדלות מול דימוי של האשה המושלמת הג׳נרית, הומוגנית, היפר מינית, (לינדזי, בריטני, פאמלה, פאריס) וזו ההצעה היחידה בשבילן. האם זו באמת האשה המושלמת?
פאריס הילטון כדוגמא: התפרסמה כשבעלה לשעבר הפיץ קלטת סקס שלה שהפכה לרב מכר במשך שנתיים. דמיינו איזו טראומה זו לבחורה בת 19. היו לה שתי אפשרויות: או לברוח ולהתחבא לנצח, או בהפוך על הפוך לאמץ את הטראומה ולתפוס עליה בעלות. כאשה בעלת אמצעים היא בחרה לאמץ את תוית הזנזונת, ויכלה לעשות את זה. מדונה ואנג׳לינה ג׳ולי יכולות לעשות את זה ולקרוא לזה העצמה נשית - הן מוקפות מאבטחים. לא כל אחת יכולה לעשות את זה. מחקרים מראים שלנערה שקיבלה תוית זנזונת יש תסמונות פוסט טראומה כמו לנפגעות אונס, למשך כל החיים.
אנה ניקול סמית: שפנפנת פלייבוי שהתחתנה עם מיליונר שלא השאיר לה כלום, כך שחזרה לעסקי הפורנו. הבן שלה מת ממנת יתר, והעיתונים לגלגו: הוא מת ממבוכה. המאפיין של קבוצות מדוכאות הוא שאין מוצא - כל מה שתבחר אתה נדפק: להיות קונפורמיסט אתה נדפק ולהתריס נגד הקונפורמיות אתה נדפק.
ניקול קידמן: אשה מצליחה, שחקנית עטורת פרסים, אמא לארבעה. הצטלמה למגזין בעירום לקראת גיל 40. היא לא חשבה איך ירגישו הילדים שלה? אבל בעידן שלנו את או fuckable או בלתי נראית. ולכן חדרי הכושר מלאים בנשים בנות 40 שמנסות לדחות את תאריך התפוגה של הfuckability שלהן.
מיילי סיירוס: כילדה היתה כוכבת בסדרת הנוער האנה מונטנה. אבל כשהתחילה להתבגר, מול כל הליידי גאגא שמסביב, איך ישמרו את המיליונים? שלחו אותה להצטלם בגיל 16 בעירום מרומז. הסוכנים שלה מכירים היטב את השוק: את רוצה להצליח כאשה את צריכה ללכת עם הדימוי הזנותי. הקו הזה המשיך מאז, כולל קליפ פרובוקטיבי והתרסה מול זמרת שהזהירה אותה מהמסר של ״להיות זונה זה כיף״.
מה יעשו נערות היום כשזה כל מה שיש סביבן ואין אלטרנטיבות? תמיד היתה את האפשרות של מראה המדגיש מיניות אבל היו עוד אפשרויות. אחת מההבנות של הפמיניזם היא שאפשר להיות עם מיניות יצירתית בלי ליישר קו עם המיניות הפלסטית שמוכרים לנו. אבל מי שומע על פמיניזם? אם היתה מוצגת לבנות 14 האפשרות: האם את רוצה שהזהות הנשית שלך תהיה מיניות פלסטית ג׳נרית, או פמיניסטית או אחרת, האם הן היו בוחרות את האפשרות הראשונה?
אימאג׳ים של ילדים בתנוחות סקסיות. בראיון עם אב שאנס את ביתו הוא אמר ״המדיה עשתה את כל ההכנה בשבילי״. פעם הפדופיל היה בצייד יחיד שיוצר קשר עם הקורבן היחיד, מחמיא, מחזק את ההתיחסות לסקסיות, מכין עד שלא נשאר דבר חוץ מסקסואליות, וכובל אותו בקשר עד לניצול ולא לספר כלום. עכשיו התרבות עושה את רוב העבודה, כך שאנחנו מאמנים את הבנות שלנו להיות קורבנות כמו שלא עשינו מעולם.
מיניות צריכה לצאת מהמקום של מי שאתה, הניסיון שלך, ההיכרות שלך עם הרצונות שלך והנטיות שלך. אבל לא היום. היום זה מושלך על הילדות. וכדאי לילדות לזרום עם זה, כי הן עתידות לצאת עם בחורים שהמיניות שלהם נלמדת מתעשיית הפורנוגרפיה.
תמיד היתה פורנוגרפיה. אבל לא היתה תעשיית פורנוגרפיה (שהיום מוערכת ב97 ביליון דולר). פלייבוי היה הראשון ב1953 שיצא באופן מוצהר ופומבי עם מוצר שמיועד להביא גירויים שמטרתם אוננות גברית. הטיעון של ד״ר דייני הוא שפורנו לסקס הוא כמו מה שמקדונלדס הוא לאוכל. מאשימים אותה שהיא נגד סקס, אבל היא תוהה: אם היתה מדברת על הבעיות של תעשיית המזון המהיר היו מאשימים אותה שהיא נגד אוכל? האמירה שפורנו = סקס היא אמירה יחצ״נית של תעשיית הפורנו והיא רחוקה מלהיות נכונה: פורנוגרפיה היא ייצוג של סקס שנעשה בתפאורה תעשייתית עם מטרת רווח מאוד ברורה בראש. לא סקס.
בתעשיית הפורנו היום לא מדברים על פורנו רך ופורנו קשה, כי הפורנו הרך עבר למיינסטרים של תרבות הפופ - סרטים וטלויזיה. אם תחפשו היום פורנו באינטרנט תמצאו שני כיוונים: feature porn שמנסה לדמות סרטים הולוודיים, עם קו עלילה, אורך של שעה וחצי. זה הסוג שגברים משתמשים בו כדי להכיר לחברות שלהם את הפורנו. כשגברים צופים בפורנו לבד הם נוטים לצפות בפורנו הארד קור או במה שבתעשייה קוראים gonzo: פורנו אלים.
בפורנו אין נשים. יש ביץ׳, קאנט, הור וכו׳. הסיבה לזה היא שהמידה של האלימות וההשפלה כל כך מוטמעת, שאסור שיהיה סיכוי שיסתכלו לאישה בעינים ויראו אותה כבן אנוש. אוהבים לספר לנו שנשים שעובדות בפורנו הגיעו לשם במקרה ונדהמו לגלות שחלומן התגשם. לא כך זה קורה. את מגיעה לעבוד בפורנו, כשאין לך אפשרויות אחרות. אם את גרה בשום מקום, בזמן מיתון, אין לך השכלה, ואת משווה את זה לשכר מינימום שתקבלי, את עשויה לחשוב על נשים שעשו את זה והצליחו למנף את עצמן - ג׳מה ג׳יימסון, סשה גריי. אבל את לא יודעת את האמת.
(כאן באו בסרט תיאורי פורנו בוטים ומפורשים שהיה לי קשה מידי להעלות על הכתב. מה הנושאים שחוזרים על עצמם בפורנו גונזו וסצנות אופייניות בפורנו מיינסטרים, האלימות, ההשפלה, ההחפצה. אם אתם עומדים בזה, זה נמצא שעה לתוך הסרט, וזה חשוב).
ילד בן 12 שמחפש פורנו בגוגל מגיע בלי לדעת מראש לאתרים האלה, שמצהירים על עצמם ״אנחנו לא פה בשביל רומנטיקה ומשחק מקדים, אנחנו לוקחים ביצ׳יות צעירות ומהממות ועושים להם מה שכל גבר היה רוצה לעשות״. ואז מגיע וידאו שמביא אנשים, בוודאי שנערים, למצב של טראומה משולבת בהתרגשות מינית. הטקסט המתוחכם אומר לילד: זאת גבריות. אתה גבר? זאת מיניות. וככה מתחיל העיוות. גיל תחילת החשיפה לפורנו הוא 11.
חיי מדף של אשה בתעשיית הפורנו הם 3 חודשים. הגוף לא יכול לשאת את זה. מחלות ופגיעות גופניות שדורשות ניתוחים לתיקון. בראיון עם אחד ממובילי התעשיה הוא ציין שהם לא עומדים בדרישות הגוברות של קהל אוהדי הפורנו. הדרישה לקיצוניות עולה. אז התעשיה בבעיה: הם כבר עשו לגוף הנשי כל מה שניתן. וגברים רוצים יותר. אבל הם מחוייבים לחוק, אז הם עשו לובי לשנות את החוק שמונע מקטינים לעסוק בפורנו, ובשם חופש הביטוי הרשו להם להציג נשים בנות 18 כצעירות יותר. בין לילה צצו דימויים חדשים עם הכיתוב ״הזונה של אבא״ ״זה בסדר, היא הבת החורגת שלי״. בראיונות שד״ר דיינס עשתה עם אסירים שהורידו פורנוגרפיה עם ילדים ו/או אנסו ילדים - אף אחד מהם לא היה פדופיל. הם לא התעניינו בילדים מאז ומעולם, הם התחילו בגיל 30-40. הטיעון שלהם היה שהם השתעממו ורצו משהו שונה. המרחק בין צריכת פורנוגרפית ילדים לבין האונס היה מקסימום שנה. קהל רגיל ששומע את הדברים מזדעזע. מטפלים שעוסקים בשיקום מכירים את זה, שומעים את זה כל הזמן.
ההתמכרות היא לא לפלייבוי, אלא לאתרי גונזו שמשלבים סקס ואלימות - שילוב נפיץ המביא להתמכרות ועליית רף.
אז מה עושים? מה התשובה לדבר הזה?
התשובה היחידה היא פמיניזם רדיקלי. לא רק לנשים, גם לגברים. זה לא ״הנשים טובות והגברים רעים״, אלא מאבק על האנושיות.
הפמיניזם הקיצוני הוא היחיד שאומר: אתם יותר טובים מזה. הבנים שלנו שווים יותר מזה. איך אתם מעזים להגדיר את הבן שלי כטורף שלא שם על נשים ומוכן לנצל נשים ללא כל אמפטיה? זה לא הבן שלי. זה לא אתם.
מדובר במצב חירום ציבורי, ואם זה לא יעלה עכשיו, זה יהיה בעוד כמה שנים. אי אפשר לגדל ילדים על החומר הזה ושזה לא יזלוג לעולם האמיתי. הביטויים שונים, אבל זו השמדה של היכולת לאינטימיות אצל האדם.
איך אתה יכול לחיות בתרבות רוויה בפורנוגרפיה ושאנשים יהיו חסינים למסר? הילדים שלנו חיים היום בעולם שונה מזה שאנחנו גדלנו בו. המיניות האותנטית, היצירתית, הכיפית שהם זכאים לה נגזלת מהם. לנו כמבוגרים יש אחריות לתווך להם את הדברים, כי היום הם נזרקים לתוך תרבות היפר מינית ופורנוגרפית ואין להם שום כלים להתמודד עם זה בלי להתעוות. אי אפשר להתמודד עם התעשיה לבד, זה דורש מאבק קולקטיבי.״
ההרצאה המלאה (שעה ועשרים)
עד כאן המילים של הדוקטורית. טעונות, קיצוניות וקשות.
אני לא יודעת מה המצב בתעשיית הפורנו ואין לי שום כונה לבדוק באופן עצמאי.
אני לא חושבת שיש איזה מועצת ״התאגידים״ שהחליטה באופן מודע ומרושע לדכא נשים מו הה הה הה, אני מניחה שזה משהו שהלך והתעצם ככל שהלכו רק לפי המדד של ״מה שמוכר״, בלי שום אחריות ותפיסה מוסרית. (והדבר הזה מגיע לשיא הקיצוניות במשרדי הפרסום, שנמצאים במירוץ להברקה הבאה, ושעבורם אנחנו המוצר שלומדים אותו בציניות ומשתמשים בשפה שלו / ממציאים בשבילו סטיגמות / כל דבר ראוי או לא והמדד היחיד הוא למכור כמה שיותר ולהראות למשרדי פרסום האחרים כמה הם יצירתיים, פורצי דרך ומגניבים).
בכל אופן, גם אם מורידים 50% מהעוצמה של מה שהיא אומרת אנחנו עדיין בבעיה קשה.
מאז שאני אמא, ובטח אחרי שהצטרפה לחבורת הגודזילות בת חמדמדה ודעתנית, אני
מוטרדת מנושאים של מגדר. למרות שבאופן אישי קשה להגיד שאני סובלת במיוחד (בלי לבטל את זכות התלונה, ט.ל.ח), אני מסתכלת על העולם, מסתכלת על 3 נשמות רכות שמתעצבות אצלי בבית ואוטוטו יוצאות לשם, ואני דואגת לשלושתם.
בארץ יש טוויסט מעניין לעלילה: המחנה הדתי והחילוני מתגוששים ומגיבים זה לזה ולכן כולם לא מסתכלים בעיניים נקיות על מה שקורה: אצל החילונים כל ניסיון לדבר על הבעיות בהחפצה והיפר מיניות ישר מקפיצה את רפלקס ה״כפיה דתית״ ולא מוכנים לשמוע, ודתיים מרוב הלחץ על הכיוון שהתרבות החילונית נסחפת אליו ממהרת לברוח עד כדי החבאה מוחלטת של כל ביטוי נשי ״צניעות! צניעות!״.
אל דאגה, נשים ממשיכות להידפק, דתיות וחילוניות כאחד, כשאלה רואים את משחקי הכס עמוסי הפורנו, ואלה מחביאים את נשותיהם בבורקה.
ההגמוניה הגברית, בעלי האינטרסים, התעשייה, חברות האופנה, כולם יכולים לשבת בשקט.
