להפגנה שיכלה להתקיים בכיכר אתמול הגיעו אלפי אנשים. הם עמדו בשקט ולא צעקו.
הם היו חבולים ומוכים משלושה חודשי תעמולת בחירות, הלומי צעקות בפאנלים, המומי לכלוכים, כתבות ומלחמת עיתונים.
הם באו להגיד: עד כאן. אי אפשר ככה. זה כבר לא משנה מי ייבחר, כולנו כבר הפסדנו.
הם באו להגיד: אפשר לעשות את זה אחרת. חייבים לעשות את זה אחרת.
הם זכרו את דור הסבים שלהם, שהקריב כל כך הרבה כדי שהמדינה הזאת תתקיים, והתביישו.
הם חשבו על הילדים שלהם, שצריכים להמשיך לקיים את המקום הזה, ודאגו.
הם באו לחשוב מחדש.
לאט לאט עלו על הבמה אנשים. הח״כ ממרץ והח״כ מהבית היהודי סיפרו על עבודה צמודה ועל נושאים משותפים, השר החרדי אמר שהוא עובד באופן קבוע עם ח״כיות נשים, השחקן השמאלני שהופיע בעפרה סיפר שפגש אנשים רגילים בלי קרניים, הזמר ההיפסטרי והזמרת המזרחית שרו דואט מחמם לבבות, נשים מהתנחלויות שנפגשות בקביעות עם נשים מקיבוצים בצפון סיפרו שרב המשותף, ועל המפריד אפשר לדבר. אנשים מקהילות מעורבות סיפרו על האתגר והעושר שמביאים החיים עם מי ששונה ממני. התגבשה הבנה שאי אפשר להיות שמאלני אמיתי, אוהב אדם וליברלי, עם לב מלא שנאה. אי אפשר להיות ימני אמיתי, אוהב עמו ומולדתו, עם לב מלא שנאה. אי אפשר לחלום עם לב מלא שנאה.
באופן ספונטני התארגנו מעגלים מעגלים, יושבים על הרצפה, מסתכלים בעיניים ומדברים, על הפחדים, על התקוות.
מאחורה היו דוכנים של בתי ספר משותפים (יהודים וערבים, דתיים וחילונים), של מתנדבים, של בתי ספר למודעות, של בתי מדרש, מכינות קדם צבאיות.
ראש הממשלה שנבחר.ה הכריז.ה על תקופה של לימוד, שבה ישבו כל המפלגות ביחד ויתקיים משא ומתן פנימי תוך ישראלי, על הסדרים מדיניים שיוכלו לעבוד עבור כולם, ואת התוכנית הזאת להוציא לעולם.
בראש סדרי העדיפויות הועמדו ההורות, החינוך לאחריות אישית במובן הרחב ביותר, ובמקביל מלחמה בשחיתות ובאלימות, מקסימום שירות לאזרחים נורמטיביים ומקסימום אכיפה וענישה לעבריינים בכל הארץ.
הוכרז על איחוד הזרמים השונים בחינוך בגילאי הגן והיסודי על מנת לאפשר מפגש בין הזהויות השונות והעשרה מהאיכויות והערכים שכל אחד מביא.
הוקם בית הדין לענייני מגעילות (הזכויות שמורות לעירית לינור), בשיטת חבר המושבעים, המורשעים בו נידונו להתנדבות, ומי שהורשע למעלה מ-3 פעמים לא יכול לשמש בתפקיד ציבורי.
הוחלט על סטאז׳ חברתי לכל המקצועות העובדים עם הציבור, משופטים ועד סוכני ביטוח.
הוחלט על גיל מינימום (35) לעבודה בתחום הפרסום.
אחת לשנה התקיים בכנסת מרתון שולחנות עגולים למשך 10 ימים, בו הציבור בא להעלות רעיונות ולשבת עם חברי הכנסת למחשבה משותפת.
הוחלט על איסור קמפיין נגטיבי בבחירות, תספר מה אתה כן, לא מה הוא לא.
הוקמה הרשות להתייעלות שהעסיקה פרילאנסרים מהשוק הפרטי שנכנסו לכל מוסדות הציבור, הבנקים והמפעלים, בעקבות כך תקציב המדינה גדל בצורה פראית בלי שום העלאת מיסים, ומחירי המוצרים בארץ ירד בלי שהמפעלים יפסידו אגורה.
וגם,
ועוד,
ו
אני מדברת שטויות?
אולי.
אבל אי אפשר רק להתלונן מה לא.
צריך להתאמץ לחלום מה כן.
ובאדיבות איילה - שהתגנבה אלינו למיטה הבוקר ומאז לא נרדמתי - חלמתי.
הם היו חבולים ומוכים משלושה חודשי תעמולת בחירות, הלומי צעקות בפאנלים, המומי לכלוכים, כתבות ומלחמת עיתונים.
הם באו להגיד: עד כאן. אי אפשר ככה. זה כבר לא משנה מי ייבחר, כולנו כבר הפסדנו.
הם באו להגיד: אפשר לעשות את זה אחרת. חייבים לעשות את זה אחרת.
הם זכרו את דור הסבים שלהם, שהקריב כל כך הרבה כדי שהמדינה הזאת תתקיים, והתביישו.
הם חשבו על הילדים שלהם, שצריכים להמשיך לקיים את המקום הזה, ודאגו.
הם באו לחשוב מחדש.
לאט לאט עלו על הבמה אנשים. הח״כ ממרץ והח״כ מהבית היהודי סיפרו על עבודה צמודה ועל נושאים משותפים, השר החרדי אמר שהוא עובד באופן קבוע עם ח״כיות נשים, השחקן השמאלני שהופיע בעפרה סיפר שפגש אנשים רגילים בלי קרניים, הזמר ההיפסטרי והזמרת המזרחית שרו דואט מחמם לבבות, נשים מהתנחלויות שנפגשות בקביעות עם נשים מקיבוצים בצפון סיפרו שרב המשותף, ועל המפריד אפשר לדבר. אנשים מקהילות מעורבות סיפרו על האתגר והעושר שמביאים החיים עם מי ששונה ממני. התגבשה הבנה שאי אפשר להיות שמאלני אמיתי, אוהב אדם וליברלי, עם לב מלא שנאה. אי אפשר להיות ימני אמיתי, אוהב עמו ומולדתו, עם לב מלא שנאה. אי אפשר לחלום עם לב מלא שנאה.
באופן ספונטני התארגנו מעגלים מעגלים, יושבים על הרצפה, מסתכלים בעיניים ומדברים, על הפחדים, על התקוות.
מאחורה היו דוכנים של בתי ספר משותפים (יהודים וערבים, דתיים וחילונים), של מתנדבים, של בתי ספר למודעות, של בתי מדרש, מכינות קדם צבאיות.
ראש הממשלה שנבחר.ה הכריז.ה על תקופה של לימוד, שבה ישבו כל המפלגות ביחד ויתקיים משא ומתן פנימי תוך ישראלי, על הסדרים מדיניים שיוכלו לעבוד עבור כולם, ואת התוכנית הזאת להוציא לעולם.
בראש סדרי העדיפויות הועמדו ההורות, החינוך לאחריות אישית במובן הרחב ביותר, ובמקביל מלחמה בשחיתות ובאלימות, מקסימום שירות לאזרחים נורמטיביים ומקסימום אכיפה וענישה לעבריינים בכל הארץ.
הוכרז על איחוד הזרמים השונים בחינוך בגילאי הגן והיסודי על מנת לאפשר מפגש בין הזהויות השונות והעשרה מהאיכויות והערכים שכל אחד מביא.
הוקם בית הדין לענייני מגעילות (הזכויות שמורות לעירית לינור), בשיטת חבר המושבעים, המורשעים בו נידונו להתנדבות, ומי שהורשע למעלה מ-3 פעמים לא יכול לשמש בתפקיד ציבורי.
הוחלט על סטאז׳ חברתי לכל המקצועות העובדים עם הציבור, משופטים ועד סוכני ביטוח.
הוחלט על גיל מינימום (35) לעבודה בתחום הפרסום.
אחת לשנה התקיים בכנסת מרתון שולחנות עגולים למשך 10 ימים, בו הציבור בא להעלות רעיונות ולשבת עם חברי הכנסת למחשבה משותפת.
הוחלט על איסור קמפיין נגטיבי בבחירות, תספר מה אתה כן, לא מה הוא לא.
הוקמה הרשות להתייעלות שהעסיקה פרילאנסרים מהשוק הפרטי שנכנסו לכל מוסדות הציבור, הבנקים והמפעלים, בעקבות כך תקציב המדינה גדל בצורה פראית בלי שום העלאת מיסים, ומחירי המוצרים בארץ ירד בלי שהמפעלים יפסידו אגורה.
וגם,
ועוד,
ו
אני מדברת שטויות?
אולי.
אבל אי אפשר רק להתלונן מה לא.
צריך להתאמץ לחלום מה כן.
ובאדיבות איילה - שהתגנבה אלינו למיטה הבוקר ומאז לא נרדמתי - חלמתי.
פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר,
חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר,
חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר
.jpg)
