יצירה בסדנת מיחזור

כפי שסיפרתי בעבר, יש לי חלום גדול, שלא לגמרי ברור לי איך הוא מתממש, מה המודל הכלכלי שלו שיהיה בר קיימא, ומה בדיוק התפקיד שלי בו חוץ מלחלום אותו....
אבל הי, חלום זה חלום, אל תהיו קטנוניים.
אז בינתיים החלטתי להתחיל בחלק קטן של העניין, ולראות לאן יתפתח.

היישוב נתן לי מקלט לזמום בו מזימות.
לקח לי שנה לרהט אותו, כי צריך שהכל יהיה נייד למקרה חירום. בהתחלה תכננתי לבנות ממשטחים כמה ארוניות מדפים על גלגלים. בניתי אחת, וחיכיתי שיהיה עוד זמן/מרץ.
ואז יונתן הבריק כשמצא מאחורי איזה סופר סטנדים מקרטון שנזרקו.

בהמשך התחיל שיתוף פעולה עם דורית הגננת, בשאיפה שזה ידחוף את הפעילות קדימה, אבל למרות הכוונות הטובות זה לא כל כך התקדם.
אז פניתי לפנינה, הגננת של הבת שלי, ובמקביל נכנסו 2 חבר׳ה מהתיכון לשעת התנדבות שבועית והתחלנו לעבוד בקטנה, ונראה מה יקרה...

איך זה הולך?
הילדים מביאים לסלסלה מיוחדת בגן אריזות ביתיות.
בימי שלישי איתי ואליוט מגיעים לשעה עבודה של מיון והכנה של קיטים ליצירה לילדי הגן.
ברגע שיש קיט מוכן אני מביאה אותו עם הנחיות לגן והילדים חוגגים.

אז מה עשינו?
לפני כמה חודשים יונתן ראה שזרקו המון קופסאות של זיקוקים אחרי איזה אירוע. והכל הגיע לסדנא. שני החגים האחרונים היו הזדמנות להפוך את הזבל הזה לזהב יצירתי וכיף לילדים.

ראשון הגיע ט״ו בשבט, ומשגרי הזיקוקים שהיו בקופסאות (גלילי קרטון קשיח מאוד עם רגלית מפלסטיק) ישר עלו על הכוונת. גזרנו להם ״צמרות״ בכל מיני צורות מקרטון קורנפלקס, חתכנו בצדדים להשחלה קלה, וצירפנו פיצ׳יפקעס לעשות להם פרצופים.

שני הגיע פורים, והקופסאות היו מועמדות לאכסן משלוחי מנות. בגן כבר התארגנו על משלוחי מנות מאגודת חרשים, אז העסק עבר לשוק פורים הקהילתי עם שתי הצעות: אחת לעצב מפלצת ביצירה חופשית עם כל מיני חומרים מהסדנא, ובשניה הכנתי גרפיקה של פרצופים משעשעים שאם גוזרים את הפה זה מתאים בול לשקף שעל הקופסא.

עד כה, בשלב זה.
הבוקר אספתי סל מלא אריזות מהגן, מחר ניפגש שוב בסדנא ונתחיל לחשוב על דברים אביביים, סדר ניקיון, וסיפורי יציאת מצרים ופסח. 

משלוח מנות אלטרנטיבי

פורים. הילדים מתחפשים לגן ולבית ספר, כל ההתרגשות של בחירת התחפושות מגיעה לשיא שלה, צילומים, סיבובי דאווין, נדמה שהרוב בעיקר שקועים בעצמם ובמצב המתנה מרוגש לקבלת מחמאות, ולא באמת מסתכלים על האחרים, השקועים בעצמם וממתינים גם כן לקבל מחמאות...
אנחנו אוהבים ללוות את הילדים ולנסות, למרות שגם אנחנו שקועים בעצמנו ומחכים למחמאות (את תפרת לה??? מהמם!!!), לראות גם מסביב את ההתרגשויות וההשתדלויות בתחפושות. לרוב זה ממש מקסים. וזה באמת השיא של החג, די מהר החגיגיות הופכת לקרחנה של סוכר וצבעי מאכל...

בחג עצמו הכיף העיקרי שלנו הוא לחלק משלוחי מנות ובשנים האחרונות - סעודת פורים רחובית עם השכנים.
השיטה שלנו עם משלוחי המנות היא שכל ילד נותן משלוח משלו ל-5 חברים, ואנחנו מנסים למצוא משהו משמח לחברים שלנו.  כמה ימים לפני פורים הולכים לחנות ממתקי זבל כלשהו והילדים מתפלשים בסוכר, אח״כ אורזים ובחג מחלקים לחברים שלהם.

ביישוב שלנו, הרבה אנשים כבר זזו מאיזורי מארזי הצלופן לדברים ביתיים ומנסים למצוא רעיונות כיפיים ומפתיעים: חומוס וחלה ביתיים, רטבים טעימים, מיץ תפוזים סחוט טרי, מיני פשטידות, מוזלי, בלינצ׳ס קבוע שאמא שלי מכינה - ממש ממש כיף.
המוצלחים שלנו בשנים האחרונות היו - באגט טרי וריבה ביתית, תותים וקצפת, אפל-קרמבל ושמנת, יכול להיות שהיה משהו עם ביצים? לא זוכרת מה עוד.

השנה הגענו לא מוכנים, ובלי אנרגיות לעמוד במטבח. בנוסף ראיתי איזה פוסט של מאמנת כושר שהציעה לחזור לרעיון המקורי של משלוח המנות, ולשמוח בלי לתקוע כמויות סוכר אינסופיות.
מפה לשם בא לנו הרעיון - שוק!
מצאנו סלי שוק קטנים. לא הי מספיק אז קנינו גם כמה יותר גדולים.
אתמול טיילנו במחנה יהודה וקנינו הרבה יותר מידי דברים בהרבה יותר מידי כסף, אבל זו פעם ראשונה, אז מותר לטעות... והיה ממש כיף, אז בכלל זה תחת סעיף בילוי.
גרעינים ממורנו, אבוקדו בשל, שום, בצל ירוק, אפונה טריה, חציל בלאדי. תענוג. ובונוס מיוחד למאוגרים: אין צורך לעצב, הכל זרוק בסל... סיפוק.

ואחרי כל ההקדמה:
גבירותי ורבותי, קבלו את הטרנד הבא במשלוחי מנות: משלוח מהשוק!

הגרסה הקטנה

הגרסה הגדולה

פורים שמח, תהיו נחמדים ותחגגו!

יצירה ממוחזרת למאותגרים - צבע גיר

מישהי שאלה אותי לפני כמה זמן אם אני מוכרת את הסלים שאני עושה משמשוניות. עניתי לה - שזה לא משתלם: אפשר בקלות לקנות סל דומה ב-20 שקלים. אני עובדת על כל סל מינימום שעה, אף אחד לא ישלם מחיר אמיתי על הזמן הזה.
כל דבר תחת הכותרת של ״יצירה״ לוקח יותר זמן ומאמץ מהעלות המגוחכת של לקנות מוצר דומה מסין.

אז למה אני בכלל עושה את זה?

אולי כי שיקולי ״אפשר לקנות את זה יותר בזול מאשר לעשות את זה״ מסתכלים רק על המחיר בכסף, רק על השורה התחתונה: מוצר, ולא מביאים בחשבון את התהליך והאיכות של זמן החיים שמועבר בדרך.
מבחינתי
 20 ש״ח סל קנוי, זה אומר בעצם: נסיעה לקניון + האנרגיות התזזיתיות שבאות עם זה + הדגשת ה׳בא לי׳ והמבט החוצה שמחפש מה הדבר הבא שימלא אותי + הדברים המיותרים שאני לא צריכה ואקנה סתם כי נסחפתי להשפעה של הנצנצים והניאונים + להתלהב 5 דקות מהצעצוע החדש ולמאוס בו די מהר.
מול
להעביר אחה״צ או שניים או שלושה בלהכין לבד, לחפש את החומרים שכבר קיימים ולהשתמש בהם שוב, לתת כבוד לחומר, לתת תשומת לב, להפעיל את הראש ולחפש פתרונות, לרכוש מיומנות, לשיר עם הרדיו, לחוות איזה קצב אחר, אנרגיה אחרת, ותהליך העבודה נותן סיפוק יותר עמוק, קשר לתוצר, הייתי שם כשזה קרה. 

אני מכירה את הסיפוק של שופינג, ואת הסיפוק של לעשות משהו לבד. 
השני לוקח. תנסו.

אבל 
אבל 
אבל
אני לא מוכשר
אין לי ציוד
אין לי רעיונות

למה להסתכל רק על מה שאין?
יש לי מלא זבל? יש
יש לי אינטרנט? יש
יש טריקים למאותגרים? יש

הטריק שלנו להיום: צבע גיר. זה דבר הו, כה טרנדי, ולרוב קל מאוד לעבודה ותוצאות שוות.
דוגמאות, ברור שדוגמאות

בבית משפחת לורנס

ובערבות הפינטרסט:

מקור: thelovenerds

מקור: witandwhistle

מקור: myrepurposedlife

מקור: justimagine

מקור: buzzed

מקור: listotic

צבע גיר אפשר לקנות בטמבוריות, אבל שם הוא בדר״כ יהיה בכמות מסחרית ובצבע ירוק-בי״ס, ולא שחור-בי״ס אמריקאי-פינטרסטי מגניב. אז אפשר לקנות גם מדנה ישראלי, ובטח יש עוד מקומות. אפשר אפילו להכין לבד אם בא לכם (חפשו chalk paint recipe בפינטרסט הקרוב למקום מגוריכם, למשל פה).

למה קניתי מניה בבנק אופק ולמה גם אתם צריכים לחשוב על זה

ללכלך על הבנקים זו לא קשה.
כל שניה שומעים על איזה תספורת, הלוואה או קומבינה אחרת לאיזה טייקון, על מישהו בדיוק כמוני שחוב קטן תפח למשהו מפלצתי, על רווחים היסטריים מעמלות, על השכר ההיסטרי של הבכירים הבנקים.
עזבו, אל תיכנסו לקישורים. רק מלשים אותם נכנסתי למצב חרדתי.

באתי לספר לכם דווקא על הזדמנות חדשה שמתחילה עכשיו: בנק אופק, הבנק הקואופרטיבי הראשון בארץ.
אז מה זה בעצם ובשביל מה זה טוב?
קואופרטיב זו שיטת התאגדות שבה הבעלות משותפת וקבלת ההחלטות דמוקרטית לכל החברים שקנו מניה. ובמקרה הזה: בנק שהלקוחות שלו הם הבעלים שלו, ומראש מוקם על מנת לשרת אותם, ולא על מנת להרוויח סכומי עתק מחוסר הברירה שלהם.

התלבטתי הרבה אם לקנות מניה, מצד אחד - זה ממש מסתדר עם כל מה שאני מאמינה בו, ונראה שזה משהו שעובד מעולה ברחבי העולם ואין סיבה שלא יעבוד אצלנו.
מצד שני - כל הניירת הזאת, והאותיות הקטנות, ולא באמת מעניין אותי להגיע לאסיפות והחלטות וכאלה, ומניה עולה 3000 ש״ח, שזה לא מעט, ומה יקרה אם זה לא יצליח, וחשד בסיסי כלפי כל דבר חדש ולא מוכר, וההבנה שאין לי ולא תהיה לי התמונה המלאה, וכו וכו.
מצד שלישי - גם בבנק הרגיל שלי החתימו אותי על מלא אותיות קטנות ולא עצרתי לחשוב על זה לרגע; ראש הפירמידה הטייקוני בבנק שלי לא רואה אותי ממטר ומבחינתו אני המוצר; זה לא באמת משנה לאיזה בנק אני אזוז, על כל אחד יושב טייקון אחר; ומילא שמשהו מהכסף היה מגיע גם לרחל וקרן מהסניף, אבל הכספים נוטים להצטבר אצל הגבוהים בפירמידה והעובדים לא בדיוק חוגגים (ראה השביתה לא מזמן בבנק דיסקונט); השורות עם העמלות ממשיכות להירשם ע״י המחשב כי ״ככה זה״, ותוך כדי מנסים לטשטש אותי עם כל מיני פרזנטורים ידידותיים למראה ויקרים לתשלום; החלופה של להתנהל בלי חשבון בנק אלא עם מזומן ובנק הדואר, היא תובענית מידי מבחינתי ברמת ניהול הזמן וההתעסקות; וכששמעתי דיווחים עד כמה יש התנגדות של הבנקים הקיימים לבנק אופק, הבנתי שהם כנראה בכיוון הנכון, ואם זה ילך זה יכופף את כל המערכת, וכולם יצטרכו להשתנות, ולטובתינו.

אז היססתי. ואולי אני עדיין מהססת, כי יכול להיות שיהיה פער בין הדיבורים לפני לבין היכולת לממש בפועל, וגם סביר להניח שאני לא יודעת עד הסוף למה אני נכנסת.

אבל כשמסתכלים על המשחק במבט על, יש פה שוני מהותי ממה שכבר קיים, ואת ההצהרות שיושבות בבסיס של בנק אופק אף בנק רגיל לא חולם להצהיר (גם אם הקופירייטרים שעובדים עבורם ינסו למרוח אתכם אחרת). יש פה שחקן חדש ושונה, קלף ג׳וקר. ואם לא ניקח את הסיכון הקטן, אולי נפספס סיכוי ממש גדול.

אני מזמינה אתכם לשקול את העניין בחיוב, למרות ההיסוס המובן.
המיזם כבר רץ מול כל הרשויות ויש חלון הזדמנויות שלא היה קיים בעבר, אבל כדי שיצא לפועל הוא צריך מינימום 25,000 בעלי מניות, וכרגע יש פחות מ-4000.
אפשר לעקוב אחריהם בדף הפייסבוק שלהם, לקרוא באתר, להגיע לחוג בית או לתאם אחד כזה אצלכם.
אם אתם מהסוג המעמיק - אפשר לברר מי בדיוק בהנהלה, לעבור על דו״חות, לקרוא את הביקורת שהם חוטפים, לנתח בצורה ביקורתית מי מבקר, על מה ולמה, ולקבל את ההחלטה שלכם.

אני את ההחלטה שלי קיבלתי מהמקום הערכי שהתחבר למה שהם מציעים, ומתוך מחשבה שמ-ק-ס-י-מ-ו-ם הלכו 1000 ש״ח (סכום גדול, אבל לא סופני), ושזה שווה את הניסיון.

שמאל ימין, דתי חילוני, כן לא, שחור לבן

1.
הפייסבוק שלי עוקב אחרי אנשים מעניינים/מצחיקים מימין ומשמאל. בתקופת המלחמה זה היה בלתי נסבל. בימים רגילים זה משעשע ונותן פרספקטיבה. בשבוע שעבר קלטתי התקפה רבתי מהצד הימני בפיד שלי על חוק השקיות. המון זילזול וציניות. (אני לא מדברת על הביקורת המוצדקת לחלוטין על הסכום המופרך ששילמו לאיבגי, אלא הביקורת על החוק עצמו, הטענה שהזיהום מהשקיות הוא שולי, שיש עוד המון מקום במטמנות וכו׳.) וההרגשה שלי היתה שזאת היתה תגובה אוטומטית, כי איכות סביבה זה של שמאלנים, לא?

2.
ביום שישי הלכנו לפאנל ״במה בדיוק התקשורת אשמה״ שהנחה קווה שפרן, עם אורי אורבך, אופיר ברק, ואטילה שומפלבי, ומהצד המוזיקלי עובדיה חממה.
יונתן גרר אותי לשם תוך שירת ׳אטילון שומפלבון׳ (בוגרי חותרים למגע יבינו), ואני רחומה ומלאת סובלנות באתי למרות שלא עניין אותי כל כך.
היה מעולה. אורי אורבך שנון ונהדר, ברק ושומפלבי כנראה מהעיתונאים המקצועיים והאינטיליגנטיים בסביבה, וקווה שפרן חינני וחד.
באיזשהו שלב, כשהגיעה האשמה מהקהל לגבי השמאלניות של התקשורת, שומפלבי נתן נאומון על איך רואים דברים בשחור ולבן ושהמציאות היא הרבה יותר אפורה. זה היה טיפה מצחיק כי קצת לפני זה הקהל מחא כפיים על התובנה שלו (לנוכח הקהל הבורגני הרגיל לחלוטין שבא לשמוע אותו) שלא כל המתנחלים אותו דבר, כלומר שבשונה מהדעה השחור-לבן שבא איתה, הופתע לגלות מציאות אפורה.
במקרה אחר, ברק נתן את הדוגמא שמאשימים את יונית לוי בשני דברים - שהיא ממצמצת ושהיא שמאלנית, והאמת היא שהיא בכלל מבית בית״רי. זה היה הטיעון למה היא לא שמאלנית - כי הבית שלה לא היה שמאלני. המממ.

3.
בהמולת הימין שמאל בפייסבוק שהלכה והקצינה במלחמה האחרונה, הדבר שתפס לי את העין היה קמפיין ״הוא שומר עלי משמאל, הוא שומר עלי מימין״ שהעלו מילואימניקים בעלי דעות שונות שמשרתים ביחד.

תהיה פואנטה לפוסט הזה יום אחד?

הרבה פעמים יש לי מחשבות איפה אני ממוקמת. אני שמאל? אני ימין? מוצאת את עצמי מזדהה במקומות שונים עם רעיונות שונים.
אבל המציאות הישראלית לא מסכימה לזה. תחליטי מה את, ותזדהי עם זה באופן מוחלט. כמו בכדורגל ישראלי, הרעיון הוא לא בהכרח לאהוד את הקבוצה שלי, כמו לשנוא מכל הלב את הקבוצה השניה. איכות סביבה זה של שמאלנים? אם אני ימני אני מקיא על זה. אהבת הארץ זה של ימנים? אם אני שמאלני אני בז לזה. וכו׳ וכו׳.

יודעים מה? אני לא מוכנה לשחק את המשחק.
לא תכריחו אותי לאו ש או ש.
לא תכריחו אותי לשיח של שנאה, בוז וציניות.
המציאות מורכבת, האמת לא בכיס שלי, וטוב שיש גם שמאל וגם ימין.
טוב שהשמאל מושך אותנו לחלום חלומות אוטופיים, מקווה שאנשים הם יותר טובים ממה שהם באמת, מחפש את התקווה, את השלום, את זכויות האדם, את הראיה האוניברסלית הליברלית, את העתיד, את חזון אחרית הימים.
טוב שהימין שומר על גישה של כבדהו-חשדהו בשכונה המפוקפקת שאנחנו גרים בה, דואג לעצם הקיום שלנו כאן במיליטריסטיות שלו, בפטריוטיות שלו, שומר על קשר עם הזהות היהודית, קשר עם השורשים, עם האדמה, בראיה מקומית, שמרנית, דתית.

אני גרה ביישוב מעורב לדתיים וחילונים (כפר אדומים). חשוב לי להדגיש קודם כל שהכפר מבחינתי הוא כבר הצלחה מעצם ההסכמה להיות ביחד, ומעצם החוויה של ילד דתי וחילוני שלומדים ומשחקים ביחד ונחסך להם כל המטען של ״לאחר יש קרניים״ שיש למי שלא מכיר את הצד השני ברמה יומיומית כמוהם.
בשנה האחרונה היה פה שיח מאוד מעניין שהראה קושי להתמודד עם העמדות השונות. ביום יום כולם באים ברצון טוב, חיים ביחד בשכנות וחברות טובה. אבל כשיש חילוקי דעות אנשים כן מוצאים את עצמם משתבללים עם מי שדומה להם, תפיסה של הם איתנו - הם נגדנו, אני צודק - הוא טועה, שחור-לבן, דתי-חילוני.
בתהליך השיח הקהילתי ביישוב היה ניסיון גם לבטא את העמדות השונות והרגשות הנלווים בצורה מוגנת ובטוחה, ואז מתוך ההבנה שכל עמדה היא לגיטימית ואין עניין לשנות אותה אלא להגיע איתה להסכמות, לעלות שלב, לעשות מו״מ בין העמדות השונות, ולנסח פתרונות שכולם יכולים לחיות איתם בשלום.
הצליח? לא יודעת. אבל היה מאוד מעניין. ומאוד בוגר יחסית להתלהמות הרגילה מסביב.

כשאני מתמודדת עם עמדה שמנוגדת לשלי, אני אוטומטית מרגישה מותקפת, אבל שניה אחר כך, אני מבינה שנקודת המבט השונה עוזרת לי לראות תמונה יותר נאמנה של המציאות.

כל גישה בנפרד עלולה להגיע למקומות הזויים ומופרכים, אבל כשהן מתקשרות זו עם זו, לומדות זו מזו, מאזנות זו את זו, זה באמת ״שומר עלי משמאל, שומר עלי מימין״, ״שומר עלי מהקצנה דתית, שומר עלי מקושר לשורשים״ ואנחנו נהיים אנשים יותר טובים.