חם, שטוח וצפוף - חלק 3

זה לא מהפכה ירוקה, זו מסיבה ירוקה, או אולי הזיה ירוקה. "איך להציל את כדור הארץ ב20 דרכים קלות", כל עיתון יוצא עם מוסף ירוק, ואקו שיק נשמע לנו מונח הגיוני. המון מלל, זמן ומרץ מושקעים בלהעלות מודעות של אנשים לעשות מחוות סמליות, ומעט מידי מאמצי שדולה להעברת חקיקה ירוקה שתחולל שינוי אמית כמו למשל זיכויי מס יותר נדיבים וארוכי טווח למשקיעים באנרגיה מתחדשת. אנחנו מציעים לעצמנו ולילדנו חזון ירוק, אבל בלי שום משאבים לתמוך בחזון: בלי תגובה מערכתית, בלי תכנון, בלי חקיקה, בלי אתיקת שימור. הבאנו לידי קיום את המטרות אבל לא את האמצעים.
אם כולנו נקיים את כל העצות הסביבתיות הקלות - נגיע לכל היותר להאטת הגידול בנזק לסביבה. זה לא דומה אפילו למספיק.
צריך להביא לשינוי מהותי במערכות האנרגיה התחבורה והחקלאות שלנו.
מה שאנחנו רוצים לעשות אי אפשר לעשות כתחביב, ולא כרשימת משימות קלה לביצוע.
אנחנו מנסים להשפיע על כמה גשם ירד, כמה חזקה תהיה הרוח שנושבת, כמה מהר יימס הקרח.
אנחנו מנסים לשמר את היערות, הנהרות, הסוואנות, האוקיינוסים ומיני החי והצומח שהולכים ומידללים.
אנחנו מנסים להיגמל מהתמכרות קולקטיבית לבנזין, מה שמשפיע לא רק על האקלים אלא גם על הגיאופוליטיקה.
קל זה לא יהיה. זה כנראה הדבר הכי קשה שהעולם התמודד איתו אי פעם בזמני שלום.
וזה לא יקרה במכה אחת. יש צורך בהשקעה אדירה של כסף וחשיבה לטווח ארוך, כדי שהנכדים שלנו יחיו בעולם שיש בו פחות גזי חממה ממה שיש היום. כלומר הפוליטיקאים שלנו צריכים להיות אמיצים מאוד ואחראים מאוד.
כדי לא להגיע לרמת פחמן דו חמצני באטמוספרה שתשחרר מפלצות לא ידועות לעולם, צריך להימנע עד אמצע המאה מפליטה של 200 מיליארד טונות, מעכשיו ועד אז. איך עושים את זה? ניצול אנרגיה יעיל, וייצור אנרגיה נקיה: הכפלת יעילות שימוש בדלקים, החלפת תחנות פחמיות בתחנות גז, התקנת מתקנים לוכדי פחמן בתחנות כוח, הכפלת הקיבולת הגרעינית כתחליף לתחנות פחמיות, הכפלה פי 40 של הפקת אנרגיה מרוח, הכפלה פי 700 של הפקת אנרגיה משמש, סוף לכריתת יערות, אימוץ שיטות עיבוד משמרות, קיצוץ של 25 % חשמל לכל השימושים, ועוד. אם היום צריכת האנרגיה העולמית היא של 13 טריליון ואט ממקורות פולטי פחמן, אנחנו צריכים לקצץ ל2.6 טריליון ואט, וכל זה תוך כדי צמיחה.
כל שנה שאנחנו מתעכבים במתן פתרונות, עושה את זה קשה יותר למימוש ומורידה את הסיכוי שלנו להצליח.
בינתיים אנחנו נכשלים. לא רק שהמצב לא משתפר, הוא מחמיר. (בין 1990 ל1999 הפליטות גדלו ב 1.1% בשנה. לאחר אמנת קיוטו, בין השנים 2000 עד 2006 הפליטות גדלו ב3% בשנה).
כאן הפוליטיקה נפגשת באקלים (שפוגש באנרגיה שפוגשת בטכנולוגיה).
להיות חלק מהמסיבה הירוקה כל פוליטיקאי יכול. אבל לקחת את הנושא כאג'נדה עיקרית ולהילחם על זה?
צריך להבין, שאנחנו לא על הטיטאניק ואנחנו צריכים להתחמק מהקרחון. כבר התנגשנו בקרחון. אבל אנחנו נשארים על רחבת הריקודים. אוכלים מהמזנון. אם אנחנו לא נבחר כלום, הטבע כבר יבחר בשבילנו.

אז איך תיראה מהפכת כוח נקי שתחולל שינוי אמיתי?
המשך יבוא.

עייפות

בעודי מקללת את ערימת הכלים למיחזור תוך כדי סידור הבית בערב אחרי מהומת היום עם הילדים, מצאתי את עצמי חושבת כמה מאמץ זה מצריך, כל הירוק הזה. זה מתקשר לי גם לתגובה של האזרח דרור על בית קטן, שנגעה בצעצועים החד פעמיים של היום לעומת הערך של צעצוע יקר ושווה שנקשרים אליו לאורך זמן.

חשבתי על השחיקה הזאת בדברים שחשובים לנו, במימוש עקרונות, למשל...

• בילד הראשון הקפדנו על צבעי מאכל - לא נתנו קרטיבים צבעוניים למשל, היום זו מלחמה שאנחנו אפילו לא מנסים להתחיל.
• היינו מבשלים הכל עם שמן זית, היום יש גם שמן קנולה על השיש.
• ממתקים וחטיפים - שנשמרו כממתק לשבת ולא עלה על הדעת אפילו לבקש באמצע שבוע, משוחררים יותר בקלות לילדים.
• חומרי ניקוי של אקובר, אנחנו מחפפים, כי זה נורא יקר, וקשה לאורך זמן.
• קנינו בזמנו את השקית הטובה, ושאר שקיות רב פעמיות לצרכי סופר, והיום אנחנו לא מקפידים עד כדי כך (אולי כי אנחנו משתמשים בשקיות שימוש חוזר לזבל).
• גם בקטע החינוכי - הקפדתי פעם יותר על איזה סרטים נכנסים הביתה, אבל הילדים כל כך חשופים לדברים מצד החברים שלהם, שקשה להתמיד בזה. אז אני משתדלת לצפות איתם, ואומרת את דעתי על דברים, אבל בפירוש מוותרת יותר.
• חפצים ובגדים שאני נותנת בדר"כ ליד שניה, לפעמים אני מעיפה לפח, כי נמאס לי מהגרוטיאדה הזאת כבר.
• צעצועים חד פעמיים, סינים קשקושיים מגעילים כאלה שנשברים אחרי חמש דקות, פעם לא הסכמתי להסתכל עליהם אפילו, ניסיתי להעביר בגן שביומולדת לא יחלקו מתנות כאלה לילדים וכו', היום זה כאילו מגיע משום מקום (יכול להיות שהם מתרבים עצמאית??). הילדים כל כך אוהבים את החדש, ויש לי פחות כוח לריב על זה.
• קומפוסט עדיין יש, בעיקר בגלל שזה לא בדיוק קומפוסט אלא שהתרנגולות פשוט אוכלות הכל ולא צריך להשקיע בזה.
• חיסכון עד כמה שאפשר בחשמל עדיין יש.
• הכלים שאנחנו שוטפים ונותנים לגן (כל היוגורטים והאריזות), בקבוקי הפיקדון שמחכים אי שם בחצר להפקדה, כל הזבלה הזאת מטריפה את דעתי עד כדי הרהורי כפירה.
• כנ"ל הבטריות הנטענות המעצבנות האלה.
• כנ"ל לבדוק כל מוצר לגבי ערכים תזונתיים, צבעי מאכל, ניסויים על בעלי חיים, מקבילה מתוצרת מקומית. הצילו, כבר אין לי כוח.

אני פשוט חושבת שאם על עצמי אני מרגישה את השחיקה הזאת ואני מחזיקה מעצמי מחוייבת לזה, מה הסיכוי שמי שהנושא לא קרוב לליבו יעשה את המאמץ? אפסי לגמרי, אני מצטערת להגיד.

לכן אני חושבת שהשינוי הגדול לא יגיע מלמטה. זה לא מספיק, זה קשה מידי, זה לא יכול להיות תלוי בנו ובשלבים שלנו בחיים, אם יש לנו או אין לנו כוח להשקיע. זה צריך להיות המהלכים גדולים מלמעלה.

אני לא קוראת כאן לאנשים להפסיק להתאמץ. מעבר לערך הפרקטי המיידי יש גם ערך תרבותי-מוסרי-וחברתי לשימוש במשאבים בכבוד, לצמצום צריכה, לחיסכון ולייעול. המודעות חשובה מאוד, וכל אקט שתומך במודעות הזאת, כל בחירה שלנו שמקדמת את המוסר הזה, כל טיפה מוסיפה לים. שלא לדבר על כך שאם תהיה לנו המודעות והידע אנחנו יכולים להפעיל לחץ על הנציגים שלנו לפעול, ולדעת לבחור מי שמביא איתו אג'נדה בעלת משמעות מהבחינה הירוקה.