כנס reuse - טום סזקי

על ההיסטוריה של טרהסייקל שאותה הקים טום סזקי תוכלו לקרוא בהרבה מקומות, כאן למשל.
בגדול הם התחילו משיווק דשן אורגני נוזלי - שאותו ייצרו תולעים שאכלו זבל אורגני - בבקבוקי פלסטיק מפחי המיחזור. בלי לפחד הם הלכו על הכי גדול והצליחו להכניס את המוצר לוולמארט, משם כבר היה קל להגיע לרשתות נוספות. אחרי שפפסיקו פנו אליהם והזהירו שאסור לשווק בבקבוקים שלהם נוזל שאינו המיצים שלהם, אנשי טרהסייקל ביקשו וקיבלו רישיון לעשות בדיוק את זה. בעקבות זה החלו להיווצר קשרים עם מפעלים גדולים ונוצר מערך מורכב של אינטרסים, כשטרהסייקל מפנה מהם פסולת לייצור מוצרים חדשים (אם באפסייקל או במיחזור), והם משלמים תמורת זה, ומרוויחים פינוי זבל ויחסי ציבור. המודל הפך להיות מורכב יותר בהמשך, כשבעצם כיום כל מי שרוצה יכול להוריד מהאתר של החברה שובר למשלוח חינם, ולשלוח לטרהסייקל זבל ממויין. על כל יחידה מקבלים זיכוי שאותו ניתן להעביר לארגון לבחירתכם. בנוסף הציבו מתקני מיון בגנים, בתי ספר, אוניברסיטאות, משרדים, מוסדות תרבות, וגם בחנויות, ולבסוף גם בסופרים במהלך 3 השנים הקרובות. טרהסייקל מתעסקת גם בזבל של המפעל - שאריות וכו' בשלב שלפני השיווק (מהווים 2-5% מכמות הזבל), וגם בזבל אחרי השימוש של הצרכן.
הם פעילים היום ב-12 מדינות, כולל סניף חדש בארץ שבטח נראה מה הוא עושה מתישהו בקרוב. המערך הזה פעיל 4 שנים ויש בו מיליוני משתתפים. וחברות גדולות עולמיות מהצד השני. טרהסייקל אוספים הכל: אפילו חיתולים ופילטרים של סיגריות, קפסולות של קפה.

איך נוצר זבל? בטבע אין מושג כזה זבל. הכל מעגלי. ואצלנו נוצרו בעיות חדשות: בעיה אחת - תרבות הצריכה, בעיה שניה - שימוש בחומרים מורכבים שלא מתפרקים בחזרה למחזור הטבע.
זבל הוא משהו שאנחנו מוכנים לשלם כדי להיפטר ממנו. אחרת - זהו חומר רצוי שאפשר לעבוד איתו.
לכל מוצר יש את החומר ממנו הוא עשוי, ואת הצורה בה הוא עשוי. בפתרונות שבהם אנחנו משתמשים לזבל -
הטמנה - אין שום הפקת ערך מהזבל, ותהליך ההובלה צורך אנרגיה
שריפה - יש הפקה של הערך הקלורי של הזבל, התהליך צורך עוד יותר אנרגיה
מיחזור - יש הפקת ערך מהחומר, והתהליך צורך פחות אנרגיה
בשימוש חוזר - מקבלים את הערך המלא של המוצר, בהשקעת אנרגיה מינימלית.
כמובן שאם לא קונים - הבעיה נפתרת מראש.
אבל אנחנו קונים, אז איך פותרים את הבעיה?
הבעיה עם זבל היא שהכל מעורבב.
מטמנה היא בעצם מחסן גרוע. דמיינו תכולה של סופר שהורידו הכל מהמדפים ועשו ערימה ענקית באמצע החדר. זה לא שמיש. אבל ברגע שממיינים את הזבל, מגלים שיש הרבה מה לעשות. במיון יש כ-300 סוגי חומרים.
כדי להגיע לערך מקסימלי צריך לבודד את החומרים, כי כל עירבוב החומר מאבד ערך. אבל אם ממיינים טוב אפשר להגיע לחומר יותר איכותי ולהאריך את חייו עד בערך 15 גלגולי מיחזור.
כשעומדים מול החומר הממויין - עדיפות ראשונה היא לעשות אפסייקל עם המוצר כמו שהוא - למשל, שקיות שתיה או עטיפות של חטיפים שנתפרים ליריעות יכולות להפוך למאות מוצרים -קלמרים, תיקים ועוד. ההפרדה של החומרים חשובה כדי לשמור על איכות החומר: שקיות צ'יפס יהיו עם שקיות צ'יפס ולא יתערבבו עם אריזות עוגיות. דוגמא נוספת - שימוש בכוסיות יוגורט לשתילים. כל מה שצריך זה רק לעשות חור למטה. אם אין פיתרון זמין כזה, מפרקים את המוצר למרכיביו ורואים מה אפשר לעשות עם כל אחד מהם בנפרד.
ההתיחסות היא ל-3 סוגי זבל - אריזות גמישות ילכו או לאפסייקל או למיחזור, אריזות קשיחות - קודם כל בודקים אם אפשר לשים בהם משהו אחר, ואם אין רעיו אז למיחזור, וזבל מורכב (למשל מברשת שיניים, או עט שמורכבים מכמה חומרים) הם גורסים, מפרידים לחומרים וממחזרים.
ברגע שיש הפרדה, ויש כמות משמעותית -בעצם הכל ניתן לפיתרון. אם חושבים לא על מה אפשר לעשות עם מברשת שיניים אלא מה אפשר לעשות עם מיליון מברשות שיניים החשיבה משתנה.
אז השאלה הגדולה היא שאלת המיון: איך אוספים מיליון מברשות שיניים?
כמו שכתבתי בהקדמה: איסוף שאריות מהמפעל, וזבל מהצרכנים כשהמפעל משלם על השימוש במערכת של טרהסייקל.

צוות של מדענים בוחן את האפשרויות של החומרים, צות של מעצבים מעצב מוצר או חומר גלם (אם תופרים את זה ליריעה, גורסים ודוחסים לבלוק, ממיסים לפלסטיק, הופכים לאריג). כשיש חומר גלם, פונים למפעלים שיכולים להשתמש בזה - מה שמשתלם להם הן מבחינת יחסי ציבור - השימוש בלוגו ומערכת של טרהסייקל, והשימוש בחומר ממוחזר, וגם יוצר יותר זול.

החברה משקיעה הרבה ביחסי ציבור כדי להגיע לתודעת הצרכנים. יש להם תוכנית טלויזיה משלהם, מגזין אפסייקל - עם הנחיות ליצירה בבית, וסיקורי עיתונות עד להודעה חדשה. הם לא מסתפקים רק בזה: למשל, פיתחו משחק פייסבוקי מקביל לפארמוויל, רק עם איסוף זבל. הוציאו אוטובוס זבל לגני חיות שבו הזמינו את הציבור להיות מעורב ולהעלות רעיונות למוצרים שאפשר לעשות מהזבל במקום. עם חנות טארגט הם עשו פרוייקט - הפכו עטיפת מגזין למעטפת דואר, לתוכה הוזמן הציבור להכניס שקיות של טארגט, מהן עשו סלים - לטארגט. ההיענות לפרוייקטים האלה אדירה.
החברות משתמשות בלוגו של טרהסייקל כדי לסמן מוצרים שעד היום לא היו ניתנים למיחזור במערכות הרגילות. הרבה חברות גם גילו שהפיכת מוקד הפרסומות שלהן מ"קנו אותנו אנחנו טעימים" ל"קנו אותנו והצילו את כדור הארץ" תוך הצגת השיטה של טרהסייקל הביאה להם לצמיחה אדירה במכירות.

במהלך הכניסה לארץ הם קודם כל פונים למפעלים הגדולים ושואלים אותם אם ירצו שיכינו להם תוכנית השתתפות בטרהסייקל. לאחר שיש כמה תוכניות כאלה, יעלה האתר (כנראה בספטמבר), ותתחיל תוכנית האיסוף. נכון לעכשיו התגובות מהחברות בארץ היו חמות ומעודדות. כל סוג זבל נשמר במכולה עד להצטברות של כמות ששווה להוריד לייצור. טרהסייקל פונים קודם כל ליצרנים מקומיים, ומשווקים לשוק המקומי.

לבתי ספר מציעה טרהסייקל חומרים להסברה פוסטרים וכו', וגם חומרים למורים שניתנים להורדה מהאתר ע"מ להסביר את הרעיון של זבל והטיפול בו. זה מתוך ההבנה שאם מסתכלים על האכפתיות כלפי הנושא הסביבתי: הכי גרועים זה גברים מעל גיל 30, לא אכפת להם בכלל. אחר כך יש נשים מעל 30 שיש להן ילדים, והכי אכפתיים הם הילדים. לכן ההשקעה בחינוך היא משמעותית וחשובה.