הייתי בדרך להעלות תמונות בפייסבוק ולכתוב איזה טקסט וואו מה הלך שם, אבל חשבתי פתאום שהוואו לא אומר הרבה, ושאולי עדיף לספר קצת יותר לעומק, גם לסכם לעצמי, וגם למי שתוהה על מה מדובר בכלל.
דיסקליימר: אין פה ציטוטים מדויקים או סיכום רשמי בשם מישהו, הכל לגמרי מהחוויה שלי.
באתי מתקופה עמוסה, אני עושה קורס עכשיו יום בשבוע, אז העבודה אינטנסיבית - גם הקורס ומשימותיו ומחשבותיו והתלבטויותיו, וגם השוטף, רק עם פחות יום עבודה. ולא אמרתי כלום על בר מצווה בעוד אמממ נקרא לזה חודש כדי שאני לא אלחץ, ויחסי משפחה, זוגיות וכו׳ אחרי משבר משפחתי לפני כמה חודשים. בקיצור - באתי לגמרי לא מוכנה, לא באוירה, לא מתרגלת מדיטציה כבר מלאאאא זמן. אבל הגעתי.
נווה אילן, המולה של 300? 400 אנשים? התרגשות טובה באויר, נוף טוב הכל טוב.
והנה פאולטי. איטלקית עם תרגום סימולטני מופלא, והכל מתרכך. נשימה עמוקה. כניסה לעולם שבתוך העולם, פרספקטיבה וראיה אחרת.
מה קורה בפנים במקביל לריצות בעולם הרגיל, איך המנגנונים הפנימיים עובדים, ואיזה אפשרות יש לשפר את המיקום והתקשורת הפנימית, כדי לתת לעולם הרגיל תשובה נכונה, שבאה מתוך בהירות, שמשקפת את מה שאני באמת רוצה ולא סתם גירוי-תגובה. ואם כבר מדברים, מה אני באמת רוצה? ואיך זה מתבטא בפעולות שלי בעולם?
טעימה:
אנחנו תפוסים בהרגלים שלנו, בהיסטוריה שלנו, בתמונות של אירועים קטנים שהטביעו אי נוחות, צורך בהכרה, פחד. בתיוגים אוטומטים, שאני אפילו לא שמה לב שאני עושה, הם פשוט קורים. ואני תלויה בהם. תפוסה בתוך הסיטואציה, מגיבה. אז קודם כל לראות את זה, להכיר בזה, ואז נכנס למקום הזה אויר ויש אפשרות - לשחרר. לנתק את התלות.
אם אנחנו חיים עם הפרצוף בתוך הקיר, אין לנו סיכוי לראות את התמונה המלאה. ואם אני מרחיק יותר מידי, אני מאבד את הפרטים. אבל יש נקודה של פריחה, נקודה שבה המיקוד שלי אופטימלי גם פרטים וגם מכלול. ואז נכנסת לתמונה נחישות במטרה, כיוון. לטפל בעצמנו, להפסיק את התלות והפחד.
פאולטי מטייל בחינניות בין עולמות של מדע מוח מצד אחד וסמלים בודהיסטים מצד שני, והכל חותר לאותן נקודות. להפחית את האגרסיביות, לחזק את ההודיה, סליחה, חמלה. כדי לשפר את עצמי, כדי לשפר את העולם. אי אפשר להיות באלימות פנימית ולעשות שלום בחוץ. העבודה היא קודם כל כלפי פנים. ואפשר, בתוך החיים הרגילים, לבחור להיות אנשים לא רגילים, שלא מתעלמים מהמימד הפנימי, ובעבודה עקבית ומתמשכת מעדנים אותו, בהבנה עמוקה שיוצאת קצת מ״אני אני״ ומרחיבה את הרצונות העמוקים להיות באמת אנשים שמוסיפים טוב לעולם, וחווים מיקומים אחרים בחיים, קודם כל פנימיים ואיכותיים, אבל שבהכרח מקרינים גם כלפי חוץ.
סשנים ארוכים של הרצאה, סיפורים, מהלכים מחשבתיים פוקחי עיניים, מדיטציות בישיבה, תרגילים עם שאלות מאתגרות, שירה, שאלות ותשובות. המון ידע, המון רגש, והכל הולך לתובנות ויישומים פרקטיים ואנושיים. גם מאתגר וגם תענוג. ולפי מה שראיתי מאנשים סביבי, לא הייתי היחידה שהרגישה שקיבלה מתנה, תזכורת, אפשרות.
פעם אחרונה שראיתי את פאולטי היה בסמינר שנסעתי במיוחד ללוגאנו לפני שנה וחצי. בארץ הוא היה לפני למעלה משנתיים. והנה.. הפתעה הפתעה, הוא חוזר לפה בספטמבר!
דיסקליימר: אין פה ציטוטים מדויקים או סיכום רשמי בשם מישהו, הכל לגמרי מהחוויה שלי.
באתי מתקופה עמוסה, אני עושה קורס עכשיו יום בשבוע, אז העבודה אינטנסיבית - גם הקורס ומשימותיו ומחשבותיו והתלבטויותיו, וגם השוטף, רק עם פחות יום עבודה. ולא אמרתי כלום על בר מצווה בעוד אמממ נקרא לזה חודש כדי שאני לא אלחץ, ויחסי משפחה, זוגיות וכו׳ אחרי משבר משפחתי לפני כמה חודשים. בקיצור - באתי לגמרי לא מוכנה, לא באוירה, לא מתרגלת מדיטציה כבר מלאאאא זמן. אבל הגעתי.
נווה אילן, המולה של 300? 400 אנשים? התרגשות טובה באויר, נוף טוב הכל טוב.
והנה פאולטי. איטלקית עם תרגום סימולטני מופלא, והכל מתרכך. נשימה עמוקה. כניסה לעולם שבתוך העולם, פרספקטיבה וראיה אחרת.
מה קורה בפנים במקביל לריצות בעולם הרגיל, איך המנגנונים הפנימיים עובדים, ואיזה אפשרות יש לשפר את המיקום והתקשורת הפנימית, כדי לתת לעולם הרגיל תשובה נכונה, שבאה מתוך בהירות, שמשקפת את מה שאני באמת רוצה ולא סתם גירוי-תגובה. ואם כבר מדברים, מה אני באמת רוצה? ואיך זה מתבטא בפעולות שלי בעולם?
טעימה:
אנחנו תפוסים בהרגלים שלנו, בהיסטוריה שלנו, בתמונות של אירועים קטנים שהטביעו אי נוחות, צורך בהכרה, פחד. בתיוגים אוטומטים, שאני אפילו לא שמה לב שאני עושה, הם פשוט קורים. ואני תלויה בהם. תפוסה בתוך הסיטואציה, מגיבה. אז קודם כל לראות את זה, להכיר בזה, ואז נכנס למקום הזה אויר ויש אפשרות - לשחרר. לנתק את התלות.
אם אנחנו חיים עם הפרצוף בתוך הקיר, אין לנו סיכוי לראות את התמונה המלאה. ואם אני מרחיק יותר מידי, אני מאבד את הפרטים. אבל יש נקודה של פריחה, נקודה שבה המיקוד שלי אופטימלי גם פרטים וגם מכלול. ואז נכנסת לתמונה נחישות במטרה, כיוון. לטפל בעצמנו, להפסיק את התלות והפחד.
פאולטי מטייל בחינניות בין עולמות של מדע מוח מצד אחד וסמלים בודהיסטים מצד שני, והכל חותר לאותן נקודות. להפחית את האגרסיביות, לחזק את ההודיה, סליחה, חמלה. כדי לשפר את עצמי, כדי לשפר את העולם. אי אפשר להיות באלימות פנימית ולעשות שלום בחוץ. העבודה היא קודם כל כלפי פנים. ואפשר, בתוך החיים הרגילים, לבחור להיות אנשים לא רגילים, שלא מתעלמים מהמימד הפנימי, ובעבודה עקבית ומתמשכת מעדנים אותו, בהבנה עמוקה שיוצאת קצת מ״אני אני״ ומרחיבה את הרצונות העמוקים להיות באמת אנשים שמוסיפים טוב לעולם, וחווים מיקומים אחרים בחיים, קודם כל פנימיים ואיכותיים, אבל שבהכרח מקרינים גם כלפי חוץ.
סשנים ארוכים של הרצאה, סיפורים, מהלכים מחשבתיים פוקחי עיניים, מדיטציות בישיבה, תרגילים עם שאלות מאתגרות, שירה, שאלות ותשובות. המון ידע, המון רגש, והכל הולך לתובנות ויישומים פרקטיים ואנושיים. גם מאתגר וגם תענוג. ולפי מה שראיתי מאנשים סביבי, לא הייתי היחידה שהרגישה שקיבלה מתנה, תזכורת, אפשרות.
פעם אחרונה שראיתי את פאולטי היה בסמינר שנסעתי במיוחד ללוגאנו לפני שנה וחצי. בארץ הוא היה לפני למעלה משנתיים. והנה.. הפתעה הפתעה, הוא חוזר לפה בספטמבר!
מאחלת לעצמי לקחת איתי כמה שיותר את הרוח משם, לנסות לנקות את המקומות של קבלת ההחלטות מכל ההשפעות והדבקויות, ולנסות להיות במקום של נייטרליות שמאפשרת מציאת אפשרויות חלופיות ולא רק התשובה האוטומטית הראשונה שנשלפת. מרגישה שפעם ראשונה מזה הרבה זמן אני מעיזה לבוא אל מול דף ריק שמגדיר מטרות ולא להיות בסינדרום הזה של התלמידה הטובה, שמחויבת לתשובה נכונה אחת ויחידה ומפחדת לטעות, ולכן לא מנסה. מבינה שחייבת לתרגל, וגם אם התשובות שלי יהיו שטויות מוחלטות, לאט לאט זה ישתפר ויהיה יותר מדויק. ושזה שלי, לגמרי שלי. ושעדיף להשתתף במשחק ולטעות מאשר לא לרדת למגרש בכלל.
