דברים לעשות עם בדים משומשים

כרגיל, רוב הרעיונות שאני מוצאת מיושמים על בדים חדשים ומנצנצים, אבל אין שום מניעה להשתמש בבדים משומשים.

זה לא המקור של הרעיון (יש הכוונה בתוך הפוסט) , אבל הביצוע כה מקסים: ליפוף בד על מסגרת, ובובות ציפור. רוצה כזה.

הכלאה של סוודרים לפריט חדש וחמוד

פרח בד מתוק עם הדרכה מפורטת

כריות ינשופים

בובות. ועוד בובות. ועוד. ועוד. אוקיי - עוד. מי יעשה לי? (אני הכי אוהבת את העקומות המוזרות)

רעיונות מה לעשות עם טישירט. הכי מוצלח: דוגמא חדשה לחולצה ע"י חיתוכים.

מה לעשות מבגדים ישנים? בגדים חדשים, כמובן. ורצוי שמלות מדהימות לילדות מגניבות. (נתתי קישור אחד, אבל כל האתר שם מלא בדוגמאות. אזהרה למתוסכלות: רצוי להתעלם מהתמונות של היוצרת, שהיא גם מוכשרת וגם יפה וגם מצליחה - איך ישנים בלילה אחרי דבר כזה?). הנה עוד הצצה. ועוד אחד אחרון, ולכו לחטט שם בעצמכם...

רעיונות לשאריות בדים: בובות ציפורים? אולי עכברונים? מה לגבי קישוט לכרית?

הרבה דוגמאות לשטיחים קלועים (אם חלק ייראו מוכרים זה כי זה באותה טכניקה של סריגת סלים רק מרצועות בד).

ועוד שטיח - הפעם מאלה השעירים - הנה עוד אחד

תותים, כן. אפילו מודרך.

תיק מטישירט. ועוד (ממש יפים). ועוד.

הפוגה למיצג אמנותי מבגדים. ונמשיך -

כרטיס ברכה תפור

סל שהוא גם שמיכה לפיקניק

לא לגמרי הבנתי מה העניין עם הליבוד - הפיכת צמר / סוודר ישן ללבד ויצירה ממנו. אבל יש אינסוף דברים שעושים מהלבד הזה. פה יש כמה הדגמות לתוצרים.

תיק מחויט ללפטופ

שדרוג בגדים (ותציצו באופן כללי בבלוג, מוכשרת זאתי, משהו).

תחליף לסקוטשברייט! הנה עוד אחד.

ציפוי להדום. 

עוד דברים עם בדים מלופפים.

ליצירתיים הידד.

חם, שטוח וצפוף - חלק 3

זה לא מהפכה ירוקה, זו מסיבה ירוקה, או אולי הזיה ירוקה. "איך להציל את כדור הארץ ב20 דרכים קלות", כל עיתון יוצא עם מוסף ירוק, ואקו שיק נשמע לנו מונח הגיוני. המון מלל, זמן ומרץ מושקעים בלהעלות מודעות של אנשים לעשות מחוות סמליות, ומעט מידי מאמצי שדולה להעברת חקיקה ירוקה שתחולל שינוי אמית כמו למשל זיכויי מס יותר נדיבים וארוכי טווח למשקיעים באנרגיה מתחדשת. אנחנו מציעים לעצמנו ולילדנו חזון ירוק, אבל בלי שום משאבים לתמוך בחזון: בלי תגובה מערכתית, בלי תכנון, בלי חקיקה, בלי אתיקת שימור. הבאנו לידי קיום את המטרות אבל לא את האמצעים.
אם כולנו נקיים את כל העצות הסביבתיות הקלות - נגיע לכל היותר להאטת הגידול בנזק לסביבה. זה לא דומה אפילו למספיק.
צריך להביא לשינוי מהותי במערכות האנרגיה התחבורה והחקלאות שלנו.
מה שאנחנו רוצים לעשות אי אפשר לעשות כתחביב, ולא כרשימת משימות קלה לביצוע.
אנחנו מנסים להשפיע על כמה גשם ירד, כמה חזקה תהיה הרוח שנושבת, כמה מהר יימס הקרח.
אנחנו מנסים לשמר את היערות, הנהרות, הסוואנות, האוקיינוסים ומיני החי והצומח שהולכים ומידללים.
אנחנו מנסים להיגמל מהתמכרות קולקטיבית לבנזין, מה שמשפיע לא רק על האקלים אלא גם על הגיאופוליטיקה.
קל זה לא יהיה. זה כנראה הדבר הכי קשה שהעולם התמודד איתו אי פעם בזמני שלום.
וזה לא יקרה במכה אחת. יש צורך בהשקעה אדירה של כסף וחשיבה לטווח ארוך, כדי שהנכדים שלנו יחיו בעולם שיש בו פחות גזי חממה ממה שיש היום. כלומר הפוליטיקאים שלנו צריכים להיות אמיצים מאוד ואחראים מאוד.
כדי לא להגיע לרמת פחמן דו חמצני באטמוספרה שתשחרר מפלצות לא ידועות לעולם, צריך להימנע עד אמצע המאה מפליטה של 200 מיליארד טונות, מעכשיו ועד אז. איך עושים את זה? ניצול אנרגיה יעיל, וייצור אנרגיה נקיה: הכפלת יעילות שימוש בדלקים, החלפת תחנות פחמיות בתחנות גז, התקנת מתקנים לוכדי פחמן בתחנות כוח, הכפלת הקיבולת הגרעינית כתחליף לתחנות פחמיות, הכפלה פי 40 של הפקת אנרגיה מרוח, הכפלה פי 700 של הפקת אנרגיה משמש, סוף לכריתת יערות, אימוץ שיטות עיבוד משמרות, קיצוץ של 25 % חשמל לכל השימושים, ועוד. אם היום צריכת האנרגיה העולמית היא של 13 טריליון ואט ממקורות פולטי פחמן, אנחנו צריכים לקצץ ל2.6 טריליון ואט, וכל זה תוך כדי צמיחה.
כל שנה שאנחנו מתעכבים במתן פתרונות, עושה את זה קשה יותר למימוש ומורידה את הסיכוי שלנו להצליח.
בינתיים אנחנו נכשלים. לא רק שהמצב לא משתפר, הוא מחמיר. (בין 1990 ל1999 הפליטות גדלו ב 1.1% בשנה. לאחר אמנת קיוטו, בין השנים 2000 עד 2006 הפליטות גדלו ב3% בשנה).
כאן הפוליטיקה נפגשת באקלים (שפוגש באנרגיה שפוגשת בטכנולוגיה).
להיות חלק מהמסיבה הירוקה כל פוליטיקאי יכול. אבל לקחת את הנושא כאג'נדה עיקרית ולהילחם על זה?
צריך להבין, שאנחנו לא על הטיטאניק ואנחנו צריכים להתחמק מהקרחון. כבר התנגשנו בקרחון. אבל אנחנו נשארים על רחבת הריקודים. אוכלים מהמזנון. אם אנחנו לא נבחר כלום, הטבע כבר יבחר בשבילנו.

אז איך תיראה מהפכת כוח נקי שתחולל שינוי אמיתי?
המשך יבוא.

עייפות

בעודי מקללת את ערימת הכלים למיחזור תוך כדי סידור הבית בערב אחרי מהומת היום עם הילדים, מצאתי את עצמי חושבת כמה מאמץ זה מצריך, כל הירוק הזה. זה מתקשר לי גם לתגובה של האזרח דרור על בית קטן, שנגעה בצעצועים החד פעמיים של היום לעומת הערך של צעצוע יקר ושווה שנקשרים אליו לאורך זמן.

חשבתי על השחיקה הזאת בדברים שחשובים לנו, במימוש עקרונות, למשל...

• בילד הראשון הקפדנו על צבעי מאכל - לא נתנו קרטיבים צבעוניים למשל, היום זו מלחמה שאנחנו אפילו לא מנסים להתחיל.
• היינו מבשלים הכל עם שמן זית, היום יש גם שמן קנולה על השיש.
• ממתקים וחטיפים - שנשמרו כממתק לשבת ולא עלה על הדעת אפילו לבקש באמצע שבוע, משוחררים יותר בקלות לילדים.
• חומרי ניקוי של אקובר, אנחנו מחפפים, כי זה נורא יקר, וקשה לאורך זמן.
• קנינו בזמנו את השקית הטובה, ושאר שקיות רב פעמיות לצרכי סופר, והיום אנחנו לא מקפידים עד כדי כך (אולי כי אנחנו משתמשים בשקיות שימוש חוזר לזבל).
• גם בקטע החינוכי - הקפדתי פעם יותר על איזה סרטים נכנסים הביתה, אבל הילדים כל כך חשופים לדברים מצד החברים שלהם, שקשה להתמיד בזה. אז אני משתדלת לצפות איתם, ואומרת את דעתי על דברים, אבל בפירוש מוותרת יותר.
• חפצים ובגדים שאני נותנת בדר"כ ליד שניה, לפעמים אני מעיפה לפח, כי נמאס לי מהגרוטיאדה הזאת כבר.
• צעצועים חד פעמיים, סינים קשקושיים מגעילים כאלה שנשברים אחרי חמש דקות, פעם לא הסכמתי להסתכל עליהם אפילו, ניסיתי להעביר בגן שביומולדת לא יחלקו מתנות כאלה לילדים וכו', היום זה כאילו מגיע משום מקום (יכול להיות שהם מתרבים עצמאית??). הילדים כל כך אוהבים את החדש, ויש לי פחות כוח לריב על זה.
• קומפוסט עדיין יש, בעיקר בגלל שזה לא בדיוק קומפוסט אלא שהתרנגולות פשוט אוכלות הכל ולא צריך להשקיע בזה.
• חיסכון עד כמה שאפשר בחשמל עדיין יש.
• הכלים שאנחנו שוטפים ונותנים לגן (כל היוגורטים והאריזות), בקבוקי הפיקדון שמחכים אי שם בחצר להפקדה, כל הזבלה הזאת מטריפה את דעתי עד כדי הרהורי כפירה.
• כנ"ל הבטריות הנטענות המעצבנות האלה.
• כנ"ל לבדוק כל מוצר לגבי ערכים תזונתיים, צבעי מאכל, ניסויים על בעלי חיים, מקבילה מתוצרת מקומית. הצילו, כבר אין לי כוח.

אני פשוט חושבת שאם על עצמי אני מרגישה את השחיקה הזאת ואני מחזיקה מעצמי מחוייבת לזה, מה הסיכוי שמי שהנושא לא קרוב לליבו יעשה את המאמץ? אפסי לגמרי, אני מצטערת להגיד.

לכן אני חושבת שהשינוי הגדול לא יגיע מלמטה. זה לא מספיק, זה קשה מידי, זה לא יכול להיות תלוי בנו ובשלבים שלנו בחיים, אם יש לנו או אין לנו כוח להשקיע. זה צריך להיות המהלכים גדולים מלמעלה.

אני לא קוראת כאן לאנשים להפסיק להתאמץ. מעבר לערך הפרקטי המיידי יש גם ערך תרבותי-מוסרי-וחברתי לשימוש במשאבים בכבוד, לצמצום צריכה, לחיסכון ולייעול. המודעות חשובה מאוד, וכל אקט שתומך במודעות הזאת, כל בחירה שלנו שמקדמת את המוסר הזה, כל טיפה מוסיפה לים. שלא לדבר על כך שאם תהיה לנו המודעות והידע אנחנו יכולים להפעיל לחץ על הנציגים שלנו לפעול, ולדעת לבחור מי שמביא איתו אג'נדה בעלת משמעות מהבחינה הירוקה.

חם שטוח וצפוף - חלק 2

הבעיות שנוצרו בתקופת האנרגיה-אקלים החדשה נראות בלתי פתירות. אבל אפשר להסתכל עליהן כעל הזדמנות כבירה. הגזע האנושי לא יכול להמשיך ככה. עם הזמן, וכנראה די בקרוב, נצטרך לשלם את המחיר האמיתי של הדברים. ואם עד עכשיו דחינו את העלויות האלה למועד עתידי לא ידוע, היום אנחנו כבר בקצה: א. עברנו את נקודת המפנה, אין עוד שדות ירוקים לזרוק בהם זבל, אין עוד אוקיינוסים לדיג יתר וכו'. ב. העלויות מתחילות להיות מדידות ונראות לעין, ובעולם שטוח כולם רואים מה כולם עושים וכל אחד יצטרך לקחת אחריות.

המשמעות היא ש"ירוק" זה כבר לא אופנה, בחירה, שיגעון אלא הדרך הנכונה לעשות דברים, צורך ואסטרטגיה שמטרתה ניצחון.
מדובר בשינוי בסדר גודל של המהפכה התעשייתית, שישפיע על כל מערך הכוחות העולמי, על צורת העבודה, ועל היבטי החיים היומיומיים של כולם.

היכולת לפתח כוח נקי, טכנולוגיות יעילות אנרגטית, מזון בריא, מים נקיים, תהפוך להיות אמת המידה העיקרית למעמדה של מדינה. כל מה שמדינה תעשה כדי להיעשות ירוקה יעשה אותה גם יותר חזקה, יותר בריאה, יותר בטוחה, יותר חדשנית, יותר תחרותית, יותר מוערכת.

יש בזה שני היבטים ולא משנה איזה מהם מדגישים: אחד הוא הפתרון לבעיות שבהם כדור הארץ נתון, ואחד הוא החיזוק של המדינה ע"י התמקדות בפתרון הזה.

גם אם יסתבר בסוף שהכל טעות ושינוי האקלים הוא תרמית או שיגעון - עדיין נצא מורווחים מטכנולוגיות בריאות יותר, מאויר ומים נקיים יותר, מוצרים יעילים יותר, חשבונות חשמל נמוכים יותר, אנשים בריאים יותר, פחות מלחמות על משאבי טבע, והגנה על מורשת הנוף, החי והצומח שלנו. לעומת זאת אם נאמין שמדובר בתרמית ובסוף אנחנו נטעה? מה מצפה לנו אז? בצורות, שטפונות, סכסוכים על משאבים, המוני פליטים, מחסור, קושי, מגבלות בלתי אפשריות, והמין האנושי כניסוי ביולוגי כושל.


מאז המהפכה התעשייתית ועליית הקפיטליזם העולמי מונעת הכלכלה העולמים על "מערכת הדלקים המלוכלכים". מערכת זו(שלא בדיוק תוכננה, אלא פשוט התפתחה) התבססה על (1)דלקי מאובנים שהיו זולים, מצוים בשפע ומלוכלכים, (2) שימוש בזבזני בדלקים האלה במשך שנים רבות כאילו לא יאזלו לעולם, ו(3) ניצול בלתי מרוסן של משאבי הטבע האחרים - אויר, מים, קרקע, נהרות, יערות ושטחי מדגה, כאילו גם הם אינסופיים. זו מערכת שפועלת בצורה יעילה ומושרשת היטב. הבעיה היחידה היא שאי אפשר להמשיך ככה.

עד היום ניסינו לפתור את הבעיות שיצרה המערכת הזו למקוטעין, כל פעם בעיה אחרת, אבל הדברים קשורים זה לזה בצורה מערכתית כך שתוך כדי הניסיון שלך לפתור את הבעיה אתה בעצם גם תורם לה מכיוון אחר.

הכלל הראשון של מערכות הוא שכל הדברים קשורים זה לזה. הכלל השני הוא שיש גבול עד כמה ניתן לייעל חלקים יחידים במערכת קיימת, ולכן יש צורך במערכת חדשה שתגרום לכך שהכל יתחיל להשתפר.

כשאין מערכת אין פתרון. אנחנו צריכים מערכת חדשה שתאפשר
(1) יצירת אלקטרונים נקיים
(2) שיפור של היעילות הכוללת שלנו בניצול אנרגיה ומשאבים
(3) קידום השימור

(המשך יבוא)

בית קטן

היה ברור לי שמכל הרשימה שלי על הצרכים בבית - על משהו נצטרך להתפשר.

לא תיארתי לעצמי שזה יהיה על נושא הגודל.

אני נורא מתפתלת סביב זה. הסקיצה שהאדריכל הכין היא פונקציונלית ואין בה הגזמה טוטאלית - החדרים לא גדולים, אין המון בזבוז של שטחי מעבר, הכל נראה בסדר - אבל איכשהו זה יוצא 165 מטר בנוי (נכון שהקירות עם חיפוי אבן עבים - 37 ס"מ - והמטראז' נטו יורד). ואני רציתי לעצור ב- 100 מטר!

אני מדברת עם אנשים ואומרים לי - כמה כבר תחסכי, אין כזה הבדל, אם לא תבני את התוכנית ככה תצטערי אח"כ. התמחור מושפע יותר מכמות אינסטלציה/מטבח/שירותים/אלומיניום, ופחות אם יש עוד מטראז' "טיפש" של חדר. אלישע אמר לי שאני סתם מפחדת לצאת בורגנית מצויה ולכן ההתנגדות שלי.

שואלים למה בעצם כל כך חשוב לי ה(חוסר) גודל. אז אני אנסה לסדר לעצמי את המחשבות בעניין הזה.

• כל מטר בניה משולם כמה פעמים: בניה, אגרות, תחזוקה, חימום/קירור, ארנונה. כסף זה אנרגיה, הוצאת כסף על משהו שאתה לא ממש צריך זה בעיה.
• כל מטר בניה צריך לנקות אח"כ! (וכבר שמעתי את הטיעון שיותר קל לנקות שטח גדול, איכשהו זה נשמע לי לסמן את המטרה מסביב לחץ).
  
• כזוג גרנו בדירות קטנות בעיר. היה אחלה. עכשיו אנחנו גרים עם ילדים ב120 מטר (ברוטו). וזה בסדר. כן, יש כמה פונקציות שיכולות להיות פחות על המילימטר, אבל זה בסדר. דירה של 120 מטר בעיר נחשבת דירה ענקית, למה שמעבר לבית קרקע יעלה את הסטנדרט? 
  
• כל קופסא שיתנו לאנשים תתמלא בסופו של דבר. אם תהיה לך קופסא קטנה פשוט תקפיד שיהיו לך פחות דברים. 
  
• משכנתא זה לא דבר בר קיימא. זה לא הגיוני השיעבוד הזה לאורך כל כך הרבה זמן. כל חיסכון וקיצוץ ראוי בעיני בעניין הזה. ואני מרגישה לא נוח עם הגישה של אם כבר בונים אז לעשות את זה כמו שצריך. כמו שמי צריך? למה צריך?
  
• האתגר של בית קטן הוא הרבה יותר יצירתי מבית רגיל או גדול.
  
• וכן, בתשובה לאלישע, יש משהו נ ו ר א בורגני בבית לא קטן. כשאני מסתכלת על תמונות של בתים, כשאני מבקרת בבתים, יש לי תחושה לא נוחה במרחב גדול. תחושה של חוסר צניעות, של בזבוז. 

פרויקט family stuff ביקש מאנשים בתרבויות לא מערביות להוציא את החפצים שלהם וצילם אותם אל מול הבית שלהם. אני רואה את זה ונגנבת מסגנון החיים הבזבזני שלנו. אני מרגישה את זה במיוחד עם הציוד של הילדים - ואנחנו לא אנשים שקונים כל שניה משהו. כמה צריך כדי להיות שמח? אני מתגעגעת לפשטות (גם יואב ויס מתגעגע) הצרכנות העודפת לא מביאה אותנו לשום מקום. ובית גדול זה הביטוי האולטימטיבי לתרבות הזאת.

בre-nest פרסמו כתבה a return to reason? והציגו נתונים שמצביעים שלאחר שהמטראז' הממוצע למשפחה בארה"ב גדל בהתמדה בעשורים האחרונים (1950 - 90 מ"ר, 1970 - 138 מ"ר, 1990 - 191 מ"ר, 2004 - 216 מ"ר) יש לראשונה ירידה וחזרה לאיזור הממוצע של 1990. מה אני רוצה להגיד בזה? שכנראה פעם הסתדרו עם פחות, ואני מתחברת לצניעות הזאת.

אותו renest גם פרסם את הספר big book of small cool spaces, ומעלה המון דוגמאות לדירות כאלה, לטריקים ועניינים. מגניב אותי הרבה יותר מאשר דירות ענק מעוצבות.

ועוד לא אמרתי כלום על פתרונות אדירים ויצירתיים להפליא כמו הרהיטים חוסכי המקום, או הדירה הפצפונת עם הקירות הזזים. (זה משהו שחייבים לראות אז תסתכלו על שני הקישורים האחרונים).

אז? אז. לא יודעת.