תפיסה סביבתית ביהדות

כשחושבים על איכות הסביבה, יהדות היא לא האסוציאציה הראשונה שעולה. לא נהוג לשמוע שיעורים בענייני סביבה או לעלות את הנושא בדרשות שבת. אבל למרות שאין "מסכת סביבה", היהדות חדורה במודעות לסביבה, שכן נושא איכות הסביבה נובע מתפיסת עולם מוסרית של אחריות אישית של כל אדם על עצמו ועל הקשרים שלו עם העולם – התחשבות באנשים, בקהילה ובסביבה. אותה תפיסה מוסרית היא אבן פינה גם ביהדות.

מעט דוגמאות, ממגוון מקורות:

"זוהי דרכם של צדיקים ועושי מעשים טובים... הם אינם פוגעים לעולם אפילו לא בגרגר חרדל, וכל הרס שהם רואים מרגיז אותם" (ספר החינוך)

"כשנכרת עץ פרי, יוצא קול זעקה מקצה הארץ עד קצה, אך אינו נשמע" (פרקי דרבי אלעזר, ל"ד)

בפרשת השבוע לפני שבועיים הופיע איסור על השחתה – אפילו בתנאים קיצוניים של מלחמה:

"כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן - כי ממנו תאכל, ואותו לא תכרות... " (דברים כ')

והרמב"ם הרחיב:

"ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בניין, וסותם מעיין, ומאבד מאכלות דרך השחתה - עובר ב"לא תשחית". (הלכות מלכים ו', יד)

התורה (במדבר לה) מורה לנו לשמר מסביב לערי הלוויים חגורה ירוקה ברוחב 1,000 אמות, ואלפיים אמות נוספות לצורכי חקלאות. הרמב"ם מסביר כי מצווה זו נוגעת לכל ערי ישראל, ולא רק לערי הלוויים.

בתלמוד מובא סיפור יפה, עם מוסר השכל שאפשר להסיק ממנו שלל מסקנות סביבתיות:
אמרו חכמים, לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים. מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים. פגש בו חסיד אחד. אמר לו מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך?! הוא לא הבין למה התכוון החסיד, ולכן לגלג על דבריו. כעבור זמן, נצרך אותו אדם למכור את שדהו, והיה מהלך באותה רשות הרבים ונכשל באותן אבנים שהוא עצמו השליך. אמר לעצמו, "יפה אמר לי אותו חסיד, 'מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך...'"

"טוב פת חריבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב" (משלי פרק י"ז פסוק א) יכול להיקרא בהקשר של ימינו כהמלצה להימנעות מתרבות של צרכנות וחומרנות מופרזת.

היהדות דנה בפרטי פרטים בסיטואציות אפשריות ובדרכים הנאותות להתמודד עימן, וכשמחברים נקודה לנקודה מתגלה תמונה של מודעות סביבתית עמוקה שיש לנו הרבה מה ללמוד ממנה.