יום ראשון, 23 באפריל 2017

פטריציו פאולטי - סמינר מדיטציה

הייתי בדרך להעלות תמונות בפייסבוק ולכתוב איזה טקסט וואו מה הלך שם, אבל חשבתי פתאום שהוואו לא אומר הרבה, ושאולי עדיף לספר קצת יותר לעומק, גם לסכם לעצמי, וגם למי שתוהה על מה מדובר בכלל.
דיסקליימר: אין פה ציטוטים מדויקים או סיכום רשמי בשם מישהו, הכל לגמרי מהחוויה שלי.


באתי מתקופה עמוסה, אני עושה קורס עכשיו יום בשבוע, אז העבודה אינטנסיבית - גם הקורס ומשימותיו ומחשבותיו והתלבטויותיו, וגם השוטף, רק עם פחות יום עבודה. ולא אמרתי כלום על בר מצווה בעוד אמממ נקרא לזה חודש כדי שאני לא אלחץ, ויחסי משפחה, זוגיות וכו׳ אחרי משבר משפחתי לפני כמה חודשים. בקיצור - באתי לגמרי לא מוכנה, לא באוירה, לא מתרגלת מדיטציה כבר מלאאאא זמן. אבל הגעתי.
נווה אילן, המולה של 300? 400 אנשים? התרגשות טובה באויר, נוף טוב הכל טוב.
והנה פאולטי. איטלקית עם תרגום סימולטני מופלא, והכל מתרכך. נשימה עמוקה. כניסה לעולם שבתוך העולם, פרספקטיבה וראיה אחרת.
מה קורה בפנים במקביל לריצות בעולם הרגיל, איך המנגנונים הפנימיים עובדים, ואיזה אפשרות יש לשפר את המיקום והתקשורת הפנימית, כדי לתת לעולם הרגיל תשובה נכונה, שבאה מתוך בהירות, שמשקפת את מה שאני באמת רוצה ולא סתם גירוי-תגובה. ואם כבר מדברים, מה אני באמת רוצה? ואיך זה מתבטא בפעולות שלי בעולם?
טעימה:
אנחנו תפוסים בהרגלים שלנו, בהיסטוריה שלנו, בתמונות של אירועים קטנים שהטביעו אי נוחות, צורך בהכרה, פחד. בתיוגים אוטומטים, שאני אפילו לא שמה לב שאני עושה, הם פשוט קורים. ואני תלויה בהם. תפוסה בתוך הסיטואציה, מגיבה. אז קודם כל לראות את זה, להכיר בזה, ואז נכנס למקום הזה אויר ויש אפשרות - לשחרר. לנתק את התלות.

אם אנחנו חיים עם הפרצוף בתוך הקיר, אין לנו סיכוי לראות את התמונה המלאה. ואם אני מרחיק יותר מידי, אני מאבד את הפרטים. אבל יש נקודה של פריחה, נקודה שבה המיקוד שלי אופטימלי גם פרטים וגם מכלול. ואז נכנסת לתמונה נחישות במטרה, כיוון. לטפל בעצמנו, להפסיק את התלות והפחד.

פאולטי מטייל בחינניות בין עולמות של מדע מוח מצד אחד וסמלים בודהיסטים מצד שני, והכל חותר לאותן נקודות. להפחית את האגרסיביות, לחזק את ההודיה, סליחה, חמלה. כדי לשפר את עצמי, כדי לשפר את העולם. אי אפשר להיות באלימות פנימית ולעשות שלום בחוץ. העבודה היא קודם כל כלפי פנים. ואפשר, בתוך החיים הרגילים, לבחור להיות אנשים לא רגילים, שלא מתעלמים מהמימד הפנימי, ובעבודה עקבית ומתמשכת מעדנים אותו, בהבנה עמוקה שיוצאת קצת מ״אני אני״ ומרחיבה את הרצונות העמוקים להיות באמת אנשים שמוסיפים טוב לעולם, וחווים מיקומים אחרים בחיים, קודם כל פנימיים ואיכותיים, אבל שבהכרח מקרינים גם כלפי חוץ.


סשנים ארוכים של הרצאה, סיפורים, מהלכים מחשבתיים פוקחי עיניים, מדיטציות בישיבה, תרגילים עם שאלות מאתגרות, שירה, שאלות ותשובות. המון ידע, המון רגש, והכל הולך לתובנות ויישומים פרקטיים ואנושיים. גם מאתגר וגם תענוג. ולפי מה שראיתי מאנשים סביבי, לא הייתי היחידה שהרגישה שקיבלה מתנה, תזכורת, אפשרות.

פעם אחרונה שראיתי את פאולטי היה בסמינר שנסעתי במיוחד ללוגאנו לפני שנה וחצי. בארץ הוא היה לפני למעלה משנתיים. והנה.. הפתעה הפתעה, הוא חוזר לפה בספטמבר!


אתמול היו שם אנשים שעוד לא הסתיים הסמינר וכבר נרשמו לבא. הקישור פה, אם מעניין אתכם.

מאחלת לעצמי לקחת איתי כמה שיותר את הרוח משם, לנסות לנקות את המקומות של קבלת ההחלטות מכל ההשפעות והדבקויות, ולנסות להיות במקום של נייטרליות שמאפשרת מציאת אפשרויות חלופיות ולא רק התשובה האוטומטית הראשונה שנשלפת. מרגישה שפעם ראשונה מזה הרבה זמן אני מעיזה לבוא אל מול דף ריק שמגדיר מטרות ולא להיות בסינדרום הזה של התלמידה הטובה, שמחויבת לתשובה נכונה אחת ויחידה ומפחדת לטעות, ולכן לא מנסה. מבינה שחייבת לתרגל, וגם אם התשובות שלי יהיו שטויות מוחלטות, לאט לאט זה ישתפר ויהיה יותר מדויק. ושזה שלי, לגמרי שלי. ושעדיף להשתתף במשחק ולטעות מאשר לא לרדת למגרש בכלל. 

יום ראשון, 26 במרץ 2017

משחק חדש לפסח: ״את פתח לו״ - מירוץ אגוזים לאפיקומן

המצאתי משחק! קודם כל הסבר, אח״כ סיפורים ואוסף רעיונות


אז על מה מדובר?

המשחק הוא משחק קלפים לליל הסדר עצמו, אחר כך מאחסנים יחד עם צלחת הסדר עד לשנה הבאה. במשחק 110 קלפים, לא משתמשים בכולם אלא במה שמתאים, כך שיישארו מספיק הפתעות גם לשנה הבאה. כמו כן התכנון הוא להוציא כל שנה תוספות של קלפים, ויש גם קלפים ריקים שאתם יכולים למלא עם רעיונות שלכם (שתפו אם יש לכם רעיון טוב!). העליתי את ההוראות לדף הפייסבוק - מוזמנים לקרוא.

זה טוב בתור מתנה לפסח?

זה טוב למי שמארח את ליל הסדר ורוצה לנסות דרך מרעננת לחבר את המשתתפים לתוכן. אם אתם מתארחים אצל מישהו אחר ורוצים להביא לו את המשחק כמתנה, מומלץ להביא את זה כמה ימים מראש. אנשים שמארחים אולי מתכוננים מראש עם רעיונות, משחקים, תכנים, ולהביא להם את המשחק בערב החג בלי שום הכנה, זה קצת ״ליפול״ עליהם.

מה הרעיון בעצם?

המשחק מאפשר לעורך הסדר לכוון את הקצב של הטקס ולהתאים משימות לכל משתתף בהתאם לרצון באותו רגע - להתקדם עם הקריאה בהגדה, לעצור רגע להמציא פירושים ושלל התעמקויות, או להקליל עם משימה משעשעת וקצרה. זה לא טקס חלופי להגדה, אלא נלווה ומאפשר לעורך הסדר להיות מעין דיג׳יי ולנווט בין המשתתפים והאופי השונה.

לאיזה גילאים המשחק מתאים?

אמור להתאים לכל גיל. הבחירה במשימות קשורה יותר לאופי מאשר לגיל. יש מי שישמח להמציא רעיונות, ואחרים שתדבר אליהם יותר משימה פיזית. הקלפים נמצאים ליד עורך הסדר, והוא מקריא אותם, כך שאין תלות ביכולת לקרוא. העורך גם יכול להציץ לפני הקראת הקלף ולבחור את הנכון ביותר לאותו משתתף ולאותו רגע.

*זה רק לדתיים? רק לחילונים?* 

זה לכל משפחה שמעוניינת להתחבר לרעיונות של ליל הסדר: סיפור יציאת מצריים, סיפור משפחתי, סיפור על עבדות וחירות.

*זה הומוריסטי או רציני? לא הבנתי*

כיוון שהמטרה היא להביא רעיונות רציניים בדרך לא מעיקה יש פה באמת שילוב בין רצינות להומור. כל המשימות מבוססות וקשורות לליל הסדר ולרעיונות, ולא שטותניקיות נטו. מה שכן, אם אתם משפחה רצינית, למדנית ושמרנית - אולי ההומור יכול לא להתאים לכם. הציצו בכמה מהקלפים שהעליתי לדוגמא בדף הפייסבוק, ואם זה מרתיע אתכם - עזבו. אתם עדיין מוזמנים להנות ממגוון הרעיונות הנלווים בדף הפייסבוק.

*ההגדה גם ככה ארוכה מאוד, מה אנחנו צריכים להוסיף על זה?*

הטקסט של ההגדה לא תמיד מובן לכולם, להתחיל להסביר הכל מוריד מהחוויה המשפחתית והופך לשיעור, ובאמת להתחיל להוסיף הרצאות זה עניין מייגע. אבל לב העניין הוא ״והגדת לבנך״, כלומר להעביר את הרעיונות והסיפור בדרך שתגיע אל המשתתפים. הרשת מלאה ברעיונות החל באיך לערוך את השולחן והמשך במשחקים ושלל אילתורים, כי אכן יש פה סוג של אתגר. אז המשחק אורז שלל רעיונות כאלה, מחלק אותם לכמה קטגוריות כדי שיהיה אפשר לזפזפ בין עומק לקלילות בהתאם לאוירה סביב השולחן. יש כאלה שלא ישתמשו בכלל בקלפי ההעמקה, או יבררו מתוכם רק את אלה שנוגעים בערכים שהם רוצים להדגיש, ויש כאלה שבשבילם יש משימות טיפה פרועות מידי, אז את אלה ישאירו בצד. בקיצור - גמישות זה שם המשחק והשליטה בידיים שלכם.

*יש כזה בלגן סביב השולחן, איך נכניס לבלגן הזה גם קלפים, קערה, אגוזים*

כל האלמנטים נמצאים ליד עורך הסדר, הוא זה שפותח ומקריא. יש כמה קלפים מיוחדים שנשארים אצל המשתתף מידי פעם, אבל זו לא יותר טרחה מלהעביר את המלח..

*כמה עולה?*

75 ש״ח

*מתאים לי בול, איפה קונים?*

ווצאפ ל-0544428210 ונתאם

סיפור המעשה



לפני שנה היינו לפני ליל סדר עם משפחה הכי לא מחוברת, ואז גיליתי שכשאני לא נספחת לליל סדר שמנוהל באופן מסורתי, יש לי סוג של אחריות לנהל אותו בעצמי, אחרת מה שיקרה זה כמו במערכון הזה: סוג של טקס, חובה, ריק, בלי שום עניין, שום חיבור. ובתור דתל״שית בלי אנטי, אבל שמחפשת חיבור ורגש ולא מדבר אלי חוקים ו״ככה צריך״ הרגשתי שאני ממש לא רוצה את זה ככה. כאמא ל-3 ילדים בגילאים שונים, שנולדו לעם הזה, וחיים במקום הזה, חיפשתי דרך לייצר חיבור אמיתי. 
אז קפץ לי רעיון ועשיתי תחקיר וחשבתי וקראתי והוספתי והחסרתי ושיתפתי ו, נו, טוב, בקיצור פיתחתי את המשחק.
ליל הסדר ההוא היה אסון, אגב. גם הקהל היה קשה ממש, אבל גם המשחק לא היה מספיק מדוייק. הרעיונות היו תקפים, אבל המסגרת והכללים לא הביאו מספיק בחשבון את הסיטואציה והיו צריכים כוונון.
אז השנה עשיתי חשיבה נמרצת וסט שיפורים, ונראה לי שיש פה פורמט שיעבוד.

אוסף רעיונות לליל הסדר

כיוון שהמטרה של ליל סדר מחובר וכיפי חשובה בעיני, וכיוון שאני סקרנית לגבי פתרונות שאחרים מוצאים, וכיוון שאני טיפוס לקטני מטבעי ואוהבת לשתף, אז פתחתי דף פייסבוק ולוח פינטרסט שחוץ ממידע בנוגע למשחק, אוספים כל דבר שאני נתקלת בו ושעונה לדעתי למטרה. אם יש לכם רעיונות, או נתקלתם במוצר מגניב (חינמי או לא, לא משנה) - שלחו אלי ואשמח לשתף!

יום שלישי, 7 במרץ 2017

פטריציו פאולטי בישראל! סמינר מדיטציה 21-22.4

אני פחות משתפת על נושאים של התפתחות עכשיו, כי החיים שלי נהיו מאוד אינטנסיביים באיזורים של עבודה ומשפחה..
אבל אני עדיין תלמידה בבית הספר למודעות עצמית ואת האירוע הבא אני חייבת לחלוק:


פרטים נוספים והרשמה כאן: http://in-forma.ravpage.co.il/meditation-seminar
המחיר הוא 500$, לא כולל לינה, ויש עכשיו הנחה משמעותית (לא יודעת עד מתי אז אם אתם בעניין פשוט תרשמו).

יש כל כך הרבה רעש, וכל הרעיון הוא לא לרוץ לשנות את החיים, להתפטר, לנסוע לחופש, לעשות קעקוע, אלא לחפש את המקום הפנימי הזה, המאוזן הנייטרלי והשקט ולהתאמן על ההיכרות איתו, כדי שלאט לאט הוא יחלחל לתוך חיי היומיום וישנה את איכות התשובות שאנחנו נותנים לעולם, ואת האיכות של החוויה שלנו.
פאולטי לא היה בארץ יותר משנתיים! שמחה שהוא בא, ושמחה שזה על הנושא הזה, למרות שכל מה שהוא מביא זה מתנה מניסיוני...

(אם אתם נרשמים תגידו לי! שנלך ביחד)

יום חמישי, 5 בנובמבר 2015

ילד סלולרי

עמדנו בפרץ המון זמן, ואמרנו לא ולא, ודחינו, אבל כשכל התקשורת החברתית עברה לווצאפ והמורה בשיעור עושה משחק שמצריך סמארט פון, והילד חסך בעצמו, והוא כבר בכיתה ח׳, אז זהו זה, יש ילד סלולרי בבית. אחיו בכתה ו׳ ישר ניצל את הפרצה והשתלט על טלפון שיונתן היה צריך להחליף, ועידן חדש נכנס הביתה.
זה לא שהם היו כאלה מקופחים קודם, יש מסכים בבית מכף רגל עד ראש. ויש יחסי אהבה-שנאה מתמשכים שלנו מול המסכים האלה, שמצד אחד מגניבים, נוחים וכיפים, ומצד שני זוללים לנו את הנשמה, וצריך למצוא איזונים.
למה אני בכזאת התנגדות? הרי לשם העולם הולך. מה העניין?
אז יש עניין, ויש לימוד לעשות, ואין כל כך ממי ללמוד כי זה קצת חדש כל העניין הזה. מה שמצד אחד מבעס, ומצד שני אולי זה הזדמנות.

העניין

אני אוהבת טלויזיה. אוהבת סדרות טובות, סרטים. ובקלות יכולה, ומידי פעם גם מרשה לעצמי, להתמכר לסדרה. המילה התמכרות היא מילת מפתח, כי אצלי, אם התחלתי, מאוד קשה לעצור. זה יהיה כבר כל העונות ורק אז אני ארגע...
סבבה, מה הבעיה? אז זהו, שאם אני רואה אז זה פרק אחרי פרק, ואני מסופקת רק בזמן הצפיה, וברגע שנגמר כל מה שאני רוצה זה עוד, ועולה בי כעס על כל מה שמפריע לי לקבל עוד,  וזה מקום לא בריא להיות בו, בלשון המעטה. 
אולי יש טיפוסים שונים, אבל ראיתי את אותו הדפוס גם על הילדים שלי. הם חוזרים מבי״ס, וקצת מרוטים מהיום עבר עליהם, נראה טבעי לתת להם לנוח קצת מול מסך, לא? 
מה שראיתי שקורה שוב ושוב, זה שהם צופים, וברגע שנתפסו, הם נכנסים למצב רוח זומבי שלא רוצה שום דבר אחר. כשמורידים אותם מהצפיה, מקבלים תערובת מוזרה שמצד אחד לא רוצים כלום, נרפים ורטננים, ומצד שני טעונים באנרגיה עצבנית שיוצאת לא טוב. לוקח זמן להתאפס מהמצב הזה, וזה ממש קשה לנסות להוביל אותם למשהו אחר.

לא ייאמן כמה אנרגיה הולכת על ניסיון לנהל את הדבר הזה. שאלה אותי פעם מכרה חרדית ״איך אתם מסתדרים בלי טלויזיה?״ התפלאתי, מה זאת אומרת, גם אצלכם אין טלויזיה. ״כן, אבל אצלנו לאף אחד אין טלויזיה, אפילו מחתימים אותנו מבית הספר שאין מחשב בבית. ואתם בתוך סביבה שלכולם יש״. חשבתי כמה קל היה אם פשוט לא היתה את ההתמודדות הזאת! אבל זה לא מה שאנחנו מחפשים באמת. אנחנו מחפשים להתמודד, מתוך ההבנה שזה הולך להיות העולם שלהם. לתת להם כלים, לתת להם הבנה ויכולת לנהל את עצמם עם הכלי המפתה, המועיל, הממכר והמזיק הזה.

טיעונים נוספים של הקטגוריה!
שוב, אני משליכה ממה שראיתי על עצמי על הילדים שלי, ואם אני מביאה בחשבון את הפז״מ הנמוך שלהם בעולם ואת היכולת שלהם לעמוד מול השפעות מבחינת הניסיון האינטלקטואלי והרגשי שלהם, אז יוצאת מנקודת הנחה שכל מה שאני רואה על עצמי, עליהם הוא חזק פי שתיים לפחות.

אז מה ראיתי על עצמי מול מסכים, מעבר להתמכרות?

ראיתי רעש. המון רעש. לפני שנתיים נפלתי בהאנטומיה של גריי, ומתישהו בתקופה הזאת יצאתי לריטריט של ביה״ס למודעות שאני הולכת אליו. בריטריט עושים כל יום 3 מדיטציות ועוד פרקטיקות שמשאירות אותך עם עצמך, וגיליתי, שבמשך יומיים כל מה שעלה לי בראש היו פרטים מהסדרה. זיהום תודעתי ממש! לא זיהום כי האנטומיה של גריי דווקא כזאת נוראית, בכלל לא, אלא האפקט המדבק - שמה שאני מזינה למוח נשאר שם, והשאלה אם זאת התזונה שאני בוחרת לעצמי, וההבנה של כמה עמוק זה נכנס. בהשלכה לילדים - הבנתי שהתוכן שהם צורכים לא סתם עובר על יד, אלא נתפס ולעומק, וזה קריטי לוודא במה הם מזינים את עצמם.

תזזיתיות. הרגל של מסרים קצרים וקליטים ומהירים, סיפוקים מהירים - דחוף המשחק הזה!!! מיציתי יאללה המשחק הבא!!! מיציתי נו אוף איזה משעמם!! טוב המשחק הזה!!. קודם כל יש בקצב הזה משהו מתיש, עצבני. אבל מעבר לזה, זה פשוט שקר. החיים לא בנויים ככה. בחיים יש תהליכים, שלוקחים זמן, לפעמים הרבה זמן. שההתפתחות בהם איטית, שיש צורך לחוות כישלון ותסכול ולתרגל התמדה, ולמידה מינורית ועדינה. הציפיה להצלחה מיידית היא דבר מסרס, מייאש. 

רעש 2 - בוטל השעמום. תמיד יש משהו שיתפוס את העין, איזה סרטון או אפליקציה. לכאורה, דבר נפלא, מי רוצה להשתעמם. אבל לתפיסתי - אסון ממש, בטח שלילדים בתהליך בניה. המקום הזה הפנימי, של השקט, של להיות שניה עם עצמי, הוא כל כך קריטי לקיום שלנו, הוא המקום שבו אני נזכרת בעצמי, מה אני רוצה, מה חשוב לי, מה מעניין אותי. בתוך השקט נולדת ההקשבה, קודם כל לעצמי, ואם אני יודע להקשיב לעצמי, אז אני יכול גם להקשיב לאחר. זה כל כך בסיסי. זה כל כך חשוב. והנזק הזה הוא היסטרי. בלי זה הכל שעשועים, הזולת הוא כלי משחק, אין לו עצמיות כמו שלי אין עצמיות, רק אוסף של צרכים. זה לא פחות מנורא.

ברגע שהילדים התחילו לענות לי ב״אז מה אני אעשה? אין לי מה לעשות!״ כשהורדתי אותם מהמסך הבנתי שיש בעיה. אם המסך הוא אחד ממגוון דברים שאני רוצה ויכול לעשות, אז אנחנו בסדר. ברגע שזה משתלט ברמה כזאת שאין שום דבר שמעניין אותי חוץ מזה, זה בעיה.

יש עוד דבר שאני רואה ומקשרת למסכים: הם לא יודעים להיות חברים. ברור שאני מקצינה וזה לא מדויק, אבל אני רואה מגמה של חוסר פרגון וציניות בינם לבין עצמם. המסך מאדיר ציניות, פאנצ׳, סרטוני פספוסים, תוכניות ריאליטי של להשתמש בכל האמצעים אחד נגד השני כדי להשיג משהו, הדחות, והעצמה של דרמות ומריבות. וכשהילדים חשופים לזה בכמויות, זו תמונת המציאות שנוצרת אצלם. ואז זה נראה לגיטימי להציק, להסתלבט וללגלג. ילדים תמיד עשו את זה, אבל כשזה הולך ונהיה המציאות העיקרית שהם מכירים אנחנו בצרות.


מתוך הראיה הזאת, ומתוך רצון לתת להם כמה שיותר ילדות, ניסינו במהלך השנים מיליון דרכים להגביל את זמן המסך, פעם הגדרת זמן יומי. פעם החלטה על יום בלי ויום חופשי חופשי (חוסך את ההתמודדות עם מצב הזומבי של היציאה ממסך), פעם טבלה שממלאים ומנסים להשוות זמן מסך לזמן מועיל (שמועיל זה לא בהכרח משימות, זה יכול להיות ספורט או ציור וכד׳). כל דרך כזאת הצליחה לפרק זמן מסויים והתמוססה, במיוחד לנוכח מתקפת החופשם הגדולים שבהם אנחנו בכזה מצב הישרדות בין עבודה לבית, לאנרגיה של חום וקיץ, ושאחריהם לחזור לשגרה של הגבלות היה קשה, ונהיה יותר ויותר קשה עם השנים. גם הילדים גדלים, וגם התרבות משתנה נורא מהר לכיוון שכל המענה המשחקי זז למסך.

בנוסף לזה ככל שהם גדלים מתווסף אתגר מבחינת התכנים. כשהם היו קטנים עוד היינו עם דיסקים של כל מיני סרטים ותוכניות סבבה, אח״כ נכנסה הצפיה הישירה והם צפו בכל מיני אווטאר וכאלה, וכל עוד היו צריכים את עזרתנו בלהשיג את התכנים היתה לנו אפשרות לחוות דעה על דברים גבוליים ולהטיל וטו על דברים מזיקים. עם הגיל פתאום יכול להסתבר לנו במקרה שראו איזה סרט דפוק אצל חבר, הצצה מעבר לכתף במה הם משחקים יכולה להניב הפתעות לא נעימות והרף עולה.

ועכשיו, על כל המצב הלא פתור הזה תוסיפו סלולרי. מסך קטן וזמין בכל מקום. לא טוב.

״אמא, את סתם קוראת כל מיני שטויות ומכניסה את עצמך לסרטים״. יש עוד בעיות שמדאיגות אותי, שעוד לא חווינו אצלנו, ואני מקווה שאם נעשה תהליך אימון עם הסלולרי ונגלה את הדרכים הנכונות, גם לא נצטרך להגיע לשם. 
אז במסגרת הכל מיני שטויות, שמעתי הרצאה של תמיר ליאון. (וגם אתם צריכים, הנה מה שדגתי בשבילכם: אודיו 7:58, אודיו תוכנית של ״משפחה גרעינית״ בגלצ כולל ראיון עם תמיר ליאון בדקה 44 אבל כל התוכנית על הנושא אז תקשיבו, וידאו 12:48, וידאו ותמלול הראיון 13:52).
תמיר ליאון חוקר את הדור הזה, שגדל עם המסכים, ומספר על מוגבלות רכשית הולכת וגדלה. על אי רכישה של כישורים חברתיים, קושי לייצר תקשורת, לייצר אינטימיות, להסתכל בעיניים. המצב הרגשי האנושי עובר בהבעות הפנים, בשפת הגוף. ילדים שגדלים לתוך תקשורת של מסרונים מפספסים את כל הלמידה הזאת. אז מה נשאר אם אני לא מבין את האנושיות של עצמי ושל האחר? החפצה, בדידות ואומללות. תוסיפו לזה הרגל שכל מה שנמסר לי הוא גדול מהחיים, נוצץ, מהמם. החיים הרגילים יכולים להיראות ליד זה די עלובים. כל זה מסביר אלימות גדלה, מסביר פגיעות מיניות, מסביר שיכרות (משתכרים כדי לדבר), מסביר גירושים, מסביר התאבדות. זה נורא ואיום.

מיכה חלק איתנו מאמר מהניו יורק טיימס: 89 אחוז מהצעירים שנשאלו האם השתמשו בטלפון שלהם במהלך האינטראקציה החברתית האחרונה, השיבו בחיוב. כשנמצאים בו זמנית בשיחה עם מי שמולם וגם עם מי שבטלפון יש נפילה של 40% ברמת האמפתיה. הדור שרכש יכולות טכנולוגיות בלתי נתפסות, מתחיל להיות מוגבל מאוד מבחינה רגשית. מסתבר שלנוער בגיל 14 קשה מאוד להיות נוכחים בשיחה. ההתמודדויות עם הגימגומים בשיחה, שתיקות מביכות, רגעים בהם היא לא מתרוממת, הפכו אותנו לבני אדם אמפתיים. כיום ההתמודדות הזאת לא קיימת. הרגעים הקשים בשיחה הם הרגעים שבהם בורחים מיד אל תוך הסמרטפון. השיחות פנים אל פנים הן בדיוק מה שמלמד אותנו להסתכל האחד לשני בעינים, לקרוא מבעי פנים, לחוש את הרגשות של השני. אלו מצבים שעושים אותנו למי שאנחנו והמצבים השבריריים האלו מותקפים על ידי הטכנולוגיה.

הרהורים על פתרונות

ובכל זאת, אנחנו חיים בעולם הזה, ורוצים להקנות להם יכולת להשתמש בכלים האלה, להבין את הסיכונים ולא להפגע. אז איך עושים את זה? צריך תשומת לב ולמידה תוך כדי תנועה, וזו התמודדות יומיומית שאסור להתעלם ממנה.
במחקר שבדק הבנה של רגשות על פי הבעות פנים, מתוך 20,000 אלף איש הבינו נכון רק 50 (!). החדשות הטובות הן שמתוך השאר, כל מי שהתאמן שיפר את היכולת שלו. כך שלא הכל אבוד, אבל זה דורש מאמץ ומודעות, מודעות ומאמץ...

אמא אחת החתימה את הבן שלה על חוזה, עם סעיפי הכוונה. אבל זה יותר מורכב מזה, אין פה שגר ושכח. זה דורש מאיתנו מודעות ומאמץ לכוון שוב ושוב, סביב סיטואציות שקורות, ולא רק בצורה של חוקים, אלא להסביר ולחנוך ולאמן. בסוגריים אגיד שלתפיסתי גם ההורים צריכים עוגן רוחני / התפתחותי / אימוני כדי להתבונן בעצמנו בכנות, ולקבל תזונה שמחזקת אותנו להישאר עם מה שחשוב לנו באמת גם בתוך היום יום הסוחף. לכל אחד מה שמתאים לו - אימון כזה או אחר, הילינג, ימימה, הדרכת הורים, פילוסופיה, אני הולכת לבית ספר למודעות עצמית, העיקר להישאר ממורכזים סביב עצמנו וזה דבר שקשה לעשות לבד.

כשהבכור ביקש חשבון בפייסבוק, ישבנו ביחד מול הפייסבוק שלי וראינו כמה דברים:
- פייסבוק הוא לא המוצר, אתה המוצר. ופייסבוק יעשה הכל כדי להרוויח ממך: יתאים פרסומות בשבילך, יידחף לך תוכן ממומן שאולי לא מתאים, וצריך להיות מודע לדבר הזה, ולא ליפול בו. בדיוק באותה מידה צריך להיות מודעים לאינטרס של מפתחי האפליקציות והמשחקים לגרום לך להתמכר. אתה צריך לדעת שהם עושים את זה, והם טובים בזה. כשאתה לא חי באשליה לגבי זה, הבחירות שלך יכולות להיות יותר נכונות.
- מאשרים רק מי שמכירים אישית. לא נותנים פרטים לאף אחד לא מוכר.
- אין באמת פרטיות. כל מה שאתה עושה באינטרנט/סלולרי נשאר שם וכל אחד יכול לראות. יום אחד הבוס העתידי שלך יעשה עליך גוגל. תעלה, תכתוב, תלייקק, תשתף רק תכנים שמתאים לך שיראו. 
- אתה יושב מול מסך, אז קל לשכוח שאתה בעצם מתקשר עם אנשים. אנשים עם רגשות ומחשבות, אנשים אמיתיים. דבר יפה, אל תפגע באף אחד, אל תשתף תוכן שעלול לפגוע במישהו - תמונה, וידאו. בגדול - אם לא היית אומר את זה למישהו פנים אל פנים, אל תגיד את זה בכלל.
- יש לך אחריות, כמו בחיים האמיתיים. אם אתה רואה מישהו אחר בקבוצה שלך עושה עוול, אתה לא יכול להסתתר מאחרי ״זה לא אני״, תגיב, תגיד לו להפסיק, תגן על מי שעושים לו עוול. לא בטוח מה לעשות - ספר לנו, נחשוב איתך ביחד.
- יש המון אתרים שיעשו הכל כדי להשיג את הקליק שלך, כותרות מפתות ״לא תאמין מה קרה״. אל תקליק. הרבה מזה סתם זבל, וחלק מזיק ממש.
- יש גם וירוסים שיכולים להשתלט על הפרופיל שלך או של חבר ולהפיץ בשמך כל מיני דברים, מפרסומות ועד פורנוגרפיה. אם ראית שמישהו הפיץ משהו כזה אל תקליק, צור איתו קשר, ספר לו ושיחליף ססמא.

סיכמנו עם הילדים שכנוגדן להתבודדות וחוסר האינטרקציה שהמסך מעודד, הם ילכו לתנועת נוער. בעבר הם ניסו כמה פעמים ולא תפס אותם במיוחד, אז לא לחצנו. בפרספקטיבה של תנועת הנוער כנוגדן להשפעות המסכים, החלטנו שלא כל כך חשוב כמה מצליחים להעביר להם שם, העיקר הוא התרגול הקבוע של האינטרקציה בקבוצה, שיתוף פעולה, עשיה משותפת.

סיכמנו על יומיים בשבוע שבהם אין מסכים בכלל. מאוד קשה לעמוד בזה. מאווווווד. 

מול תכנים סתמיים שהם צורכים, המלצנו להם על אפליקציית lumisity שמציעה משחקים קטנים ומהירים שמפתחים יכולות של תשומת לב מפוצלת, זיכרון ומהירות. 

יש התחלה של מחשבה ללמד אותם תרגול של מדיטציה, כנוגדן לרעש שהדבר הזה מייצר, אבל זה דורש עוד הבשלה מכיוונם... בינתיים אני מדגישה להם מידי פעם את הנושא של לקחת נשימה עמוקה, לעצור קצת.

מבחינת זמן שימוש, הוגדרו גבולות גזרה, אבל האכיפה היא גמישה בהתאם לנסיבות (או בהתאם לחולשת האופי והעייפות באותו זמן...). בגדול, אסור להם להשתמש בבי״ס והבהרנו להם שאם הם לא יעמדו בזה ויוענשו בבי״ס, אנחנו נגבה את זה לגמרי. אחרי הצהרים מותר, בזמן האוכל אסור, ובערב רק הצצה קצת על ווצאפים וחלאס.

בשנים קודמות לכל ילד היה חוג אחד, אבל השנה החלטנו בעקבות נושא המסכים לתת עוד. החוג מתקיים בשעה מסויימת ואתה צריך ללכת, בשונה מלזוז בין פעילויות בבית עם כל אפקט הקושי של לזוז ממסך למשהו אפקטיבי. אנחנו מקפידים על חוגים פיזיים, כדורגל, שחיה, ריקוד, התעמלות קרקע, חדר כושר. 

אני מקפידה להיות עם יד על הדופק מה קורה בווצאפ, עם תזכורות על הפוטנציאל הפוגעני שיכול להיות שם, כשאנשים שולחים דברים בלי לחשוב על הצד השני, בקשה להקפיד על שפה, גם אם משהו נראה לך מצחיק, הצד השני מקבל טקסט בלי טון דיבור, ועם ההבנה שלו. בשבילך ״נודניק״ יכול להיות מילת חיבה מחויכת, ובשביל השני עלבון. וזה מוכיח את עצמו. השבוע הצעיר בא לספר שלא רצו לצרף ילד לקבוצה שכבתית והוא הפעיל את הכוח שלו כדי לגרום לזה כן לקרות וליישר את הילדים. נחת.

לדבר, לשקף. אני אומרת: ״תראה איך אתה תזזיתי ולא מוצא מה לעשות, אולי כי ישבת שעה מול המסך״. אני אומרת: ״שמת לב איזה כיף סתם לשבת ולדבר, להרגיש ביחד, נראה לי שזה קשור לזה שאנחנו קצת בחוץ, רואים ירוק ושמיים״. אני אומרת: ״תראה את אחותך, איזה התקף זעם היא נותנת כשמנסים להוריד אותה מהטבלט. זה ממכר הדבר הזה״. אני אומרת: ״תסתכל על אח שלך, הוא מעביר לך מסר. לפני שניה הוא אמר ׳די׳ בתור חלק מהמשחק, ועכשיו זה ׳די׳ אמיתי - תראה את הפנים שלו, תראה את ההבדל״. ומהצד השני - אני מסתכלת על המראות שהם נותנים לי ומנסה ללמוד. למשל, החיספוס שלי והציניות שאני די מחבבת, נראים אחרת לגמרי כשהם יוצאים מפה של ילדה בת 6 זהב טהור. אז אולי הם לא עד כדי כך מוצלחים בעצם גם אצלי...

ובכל הזדמנות להציע להם הצצה לאפשרות נוספות, חוויות משותפות, יציאה לטבע, לנוף, טעמים וריחות, תנועה, יצירה, משחק, הופעה, טיול, מעיין, ים, מוזיאון, נגינה, חתולים. יש לנו זמן מוגבל שבו הם סופרים אותנו - להשתמש בו נכון..

ואם נחזור שניה לידידינו תמיר ליאון, הנה סיכומצ׳יק של הפתרונות שהוא מציע.

ההורות שלנו זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים לעשות. בשונה מלהתעצבן על פוליטיקה ו״המצב״, פה יש לנו אשכרה אפשרות להשפיע על עולם מתוקן יותר בעשיה היומיומית שלנו.
איחולי הצלחה רבה! 

יום שני, 24 באוגוסט 2015

נשים, זונות

הפייסבוק מרגיש לי לפעמים כמו איזה זרם תודעה ענקי, שנושאים צצים בו, לא ברור ע״י מי ולמה, ונראה כאילו כולם מדברים על זה. כמובן שזו אשליה, כי לכל אחד יש את הפיד שלו עם החברים/תחומי הענין/הדפים שהוא עוקב אחריו, אז החוויה לגמרי סובייקטיבית. אבל עדיין.

לפני כשנה קיבלתי עבודה של ניהול דף פייסבוק לנשים באיזור, ולצורך העניין חיפשתי מקורות ותחומי ענין שקשורים, ואולי בגלל זה אני נחשפת יותר לדברים שפעם לא הייתי מגיעה אליהם, איזורים שלא בדקתי.

אז אני מסתובבת לי בעולם הנורמטיבי שלי, ונתקלת בכל מיני תופעות, וכל אחת נראית שולית, או נפרדת, אולי אפילו זה לעשות סיפור על שטויות, ויש את העולם האחר שאין לי שום קשר אליו, של תופעות קיצון שקורות לנשים וקל לי להפריד את עצמי משם תודעתית, זה איזה סוג של חצר אחורית אפלה ורחוקה.

לא אכביר בדיבורים על פטריארכיה, תרבות האונס, ועוד ביטויים של שיח מגדרי (שכל אחד יחליט בעצמו אם בא לו לבדוק את זה, למה הוא מתחבר או מתעצבן ולמה), אני לא באה לשכנע בשום דבר, אלא לשתף בדברים שנקלטו לי ברדאר, נגעו בי בצורה כזאת או אחרת, ויצרו אצלי לאט לאט תחושה שהכל קשור. גם איזורי המסקנות לא סגורים אצלי בשום צורה, חוץ מזה שחינוך זה עסק קריטי. אבל השלב הראשון זה לראות.

מה ראיתי? 



***

אשה הודית שמצילה ילדות מטראפיקינג. לא יכול להיות שיהיו דברים כאלה. אבל יש.


***

פרסומאי ישראל, אם בבורות, אם בהתנשאות, אם במאגניבות מתנערת מאחריות, תורמים במרץ להבהרת מקומן ומראן הרצוי של נשים. הקשיבו ילדות והפנימו. אין שום צורך לתת פה קישור למהומת אגדיר ונערות הליווי למשל, אפילו בתפוצ׳יפס ״טבעי שלא תוכל לשלוט בעצמך״. זה כל כך נוכח בכל מקום שאין איך לחמוק מזה. נסו להגיד מילה נגד ואתם פמינאציות, איראן זה פה, קפוצי תחת או סתם לא מעודכנים וחסרי היפ וחוש הומור. טקסט מושלם של אביעד קיסוס מסכם את זה, אז אני אחדול פה.

***

ובמגזרים אחרים - שיח צניעות פרוע שהולך על מדדים חיצוניים בלבד, ורק של נשים. הפרדת מקומות באוטובוסים, מדרכות נפרדות בבית שמש, נשות טאליבן. ווהו. וחינוך תרבותי שחלקו יכול להיראות כך.

***

אופנה כזרם באומנות, אבל מה המסר? יש לך זכות קיום רק במידה מסויימת. תחרגי מזה ואת מחוץ לסקאלה. נשים ובעיקר נערות מוצאות את עצמן במצב המוזר שלא הבגד צריך להתאים להן אלא הן צריכות להתאים לבגד. חברות האופנה מקטינות מידות (כפי שמומחש בדף מלכוד 42), ושולחות נשים ממוצעות לחנויות מידות גדולות. מעיניים של אישה מודעת זה אולי שריטה בכנף, אבל לכו עם ילדה בת 6-15 לחנות ותסבירו לה למה אין ג׳ינס במידה שלה. תצטרכו הרבה עבודה כדי שהרעיון האנורקסי לא יחלחל פנימה.
כשאני רואה כתבות כאלה או כאלה נראה לי מעוות ולא הגיוני שחברות האופנה משתמשות באופן שוטף בדוגמניות שכל כך רחוקות מהטווח הנשי הממוצע והרגיל.  ילדה ישראלית בת 14 מדגמנת אופנת נשים לדיור. מה הקשר בין גוף של ילדה בת 14 לגוף של אשה ממוצעת?

***

גברים בסקס. אזהרת טריגר: עדויות על הטווח שבין הטרדה לאונס, ובין השורות - הבנה של הסטנדרטים שבתוכן נשים מסתובבות.

***

האם הזנות באמת בעולם רחוק מאיתנו ורק נשים מוחלשות מידרדרות לשם? אני כבר לא בטוחה בכלל אחרי שקראתי על האגביות המוחלטת באוטובוס, בקניון, בואי לעבוד אצלי. או מישהי שנערה פוגשת בפייסבוק ומציעה לה לעשות כסף קל.

***
אחת מתוך אחת אזהרת טריגר: כנ״ל עדויות על הטווח שבין הטרדה לאונס

***

צרכני זנות ישראליים מדברים בינם לבין עצמם בפורומים ייעודיים. אזהרת טריגר: טקסטים קשים לא במובן המיני בלבד, אלא באלימות, בתפיסת אדם כמוצר והחלת חוקי הצרכנות על המוצר הזה. להוזיל ככל האפשר, לקבל כמה שיותר במחיר ששילמת, לחפש קומבינות - איזורים בהם אפשר לאסוף לרכב בכסף קטן. צרכני זנות הם אנשים רגילים, מכל שכבות החברה. כשאתה מתרגל לצרוך נשים, איך אתה עושה שיפט ביחס שלך לשאר הנשים בחייך? הטקסטים שם זו זוועה ממש. ואלה אנשים שחיים חיים נורמטיביים בינינו.

***

הזונה שהתאבדה  בבית הבושת שבו עבדה (חזר לעבוד כמה שעות לאחר מכן) - מקרה הקיצון האחרון שהציף לתודעה שזה פה, כל הזמן, שגרה.

***

וגם זה שגרה כנראה, נערים מזמינים זונה לבית מלון באילת. עיוורים למי שהיא. היא מוצר. איך הם יתנהגו לבנות בכיתה שלהם? 

***

משחק מובייל לילדים נהל רשת בתי זונות. יאיי



***

בשבתי כגרפיקאית הייתי מנויה פעם על אתר של מכרזי עבודה, ופנה אלי לקוח פוטנציאלי לעימוד ספר. אחרי שקראיתי את הטקסט, די באימה, לא לקחתי את העבודה. הדרכה איך להשיג בחורות. (אם אתם צופים בסרטים בצפיה ישירה בטוח נתקלתם באחת מהפרסומות ״גבר, רוצה להשכיב את הידידה שלך״, או משהו של המרכז לאמנות הפיתוי). הקטע הדפוק הוא, שמבחינת התובנות הפסיכולוגיות שהיו שם, זה היה כמעט סביר ואולי אפילו אפקטיבי לחיזוק ביטחון עצמי, אבל הנחת היסוד של ״להשכיב בחורה״ כמטרה יבשה, גרם לכל העסק להיות מעורר חלחלה. זה לא בנאדם, זה רק כלי למימוש הצרכים שלך, ואל תיתן לכלי הזה להפריע לך להגיע ליעד.

***

מה.
זה.
הסבר לילדות בנות 9 על מקומן הרצוי בחברה. זה מה. שהחבר׳ה של אמנות הפיתוי לא יצטרכו להתאמץ.

***

התקשורת משום מה אוהבת להביא באותיות גדולות למה זנות זה כיף ומבחירה. ייפיי יאיי, אולי אשכב היום עם 20 גברים, למה לא למה לא.

***

על הקשר בין תרבות הפופ והפורנו וההשפעה על ההסתכלות שלנו  - תרגמתי בזמנו את ההרצאה של ד״ר גייל דיינס. בעיני זו קריאה חובה. זה כבר נהיה מובן מאליו הסקס המפורש בקליפים ובסדרות טלויזיה. זה זקן להתנגד לזה. וזה כאילו לא קשור לכלום.

***

למשל לא קשור לילדות שעושות טוורקינג. במחזמר על פו הדב. או בריקוד רחוב

***

גם אצלנו פרחה התופעה של טראפיקינג. איומים מארה״ב שזה ישפיע על הדירוג שלנו ולכן גם על הכלכלה עבדו והרשויות התגייסו והתופעה הצטמצמה. חוק חדש שיחסוך צורך בויזה לישראל מבלרוס מעורר דאגה על הקלות בייבוא נשים לזנות. לא יכול להיות שיהיו דברים כאלה. מי הם האנשים, השכנים, היזמים, החברים מהמילואים שמפעילים את האינטיליגנציה שלהם בכיוון הזה וחושבים שזה לגיטימי להתפרנס משקר, ניצול ושיעבוד כזה? מי הם השכנים, החברים לעבודה שלא רואים בעיה לצרוך את זה? איך אפשר?

***

אז מה יהיה? אנחנו, וחמור מזה - בנינו ובנותינו, גדלים בתוך עולם מאתגר. הצפה שמפמפמת מה משחק התפקידים הראוי, בית ספר (במקרה הטוב) מכסה את הפינה של להיזהר, ההורים נבוכים ומקווים לטוב, והתרבות ממלאת את הוואקום על כל השאר, ובאופן הכי חסר אחריות האפשרי. זה יכול סתם לפגוע בדימוי עצמי, וזה יכול להגיע למקומות מסוכנים ממש. המסר הוא שאשה צריכה להתאים את עצמה לטעם של אחרים, למיניות של אחרים, וחריגה מרוח המפקד תתקבל בזלזול והשפלה.

לפעמים אנחנו רואים בסביבה האישית שלנו רק את קצה הסקאלה ולא את הסיפור הגדול, אבל זה קיים.  צריך להתגייס באופן אישי ולא לעצום עינים.
מי שמבין במדיניות - להשמיע קול בזה, מי שיכול להתנדב, יש עמותות שעוזרות לנשים במצבי קיצון, מי שיכול לתרום, לתת סיוע כספי לעמותות האלה, להרים קמפיינים על דימוי גוף, להכניס חינוך ודיבור אחר. לדבר עם הילדים על מיניות הדדית ובריאה. לא לגחך מול בדיחות סטיגמטיות ולהניח שזה סתם וכלום. לא לקבל את זה שהחברות רק צריכות להרוויח ולכן זה בסדר שיעשו הכל. ושזה תמיד היה ככה אז אפשר לחזור לישון.
לנסות להיחשף באופן שוטף גם לדברים אחרים שקורים, שעומדים מול השיח הזה ומציעים חשיבה אחרת, כמו הסרטון הזה, לעקוב אחרי המידע במקומות  כמו מידע אמין על מין , או השיחה. וקבוצות רבות שדנות על פמיניזם מכל מיני כיוונים. גם אם אין הסכמה (ויש שם הרבה הגזמות ודעות סותרות), יש מפגש עם נקודות מבט אחרות שנוטות לא להישמע, וזאת התעמלות מוח חשובה מול מערכת חינוך אדירה שמחנכת כל אחד מאיתנו, ובעיקר כובלת את הבנים והבנות שלנו להמשך של הסיפור הזה.