עמדנו בפרץ המון זמן, ואמרנו לא ולא, ודחינו, אבל כשכל התקשורת החברתית עברה לווצאפ והמורה בשיעור עושה משחק שמצריך סמארט פון, והילד חסך בעצמו, והוא כבר בכיתה ח׳, אז זהו זה, יש ילד סלולרי בבית. אחיו בכתה ו׳ ישר ניצל את הפרצה והשתלט על טלפון שיונתן היה צריך להחליף, ועידן חדש נכנס הביתה.
זה לא שהם היו כאלה מקופחים קודם, יש מסכים בבית מכף רגל עד ראש. ויש יחסי אהבה-שנאה מתמשכים שלנו מול המסכים האלה, שמצד אחד מגניבים, נוחים וכיפים, ומצד שני זוללים לנו את הנשמה, וצריך למצוא איזונים.
למה אני בכזאת התנגדות? הרי לשם העולם הולך. מה העניין?
אז יש עניין, ויש לימוד לעשות, ואין כל כך ממי ללמוד כי זה קצת חדש כל העניין הזה. מה שמצד אחד מבעס, ומצד שני אולי זה הזדמנות.
העניין
אני אוהבת טלויזיה. אוהבת סדרות טובות, סרטים. ובקלות יכולה, ומידי פעם גם מרשה לעצמי, להתמכר לסדרה. המילה התמכרות היא מילת מפתח, כי אצלי, אם התחלתי, מאוד קשה לעצור. זה יהיה כבר כל העונות ורק אז אני ארגע...
סבבה, מה הבעיה? אז זהו, שאם אני רואה אז זה פרק אחרי פרק, ואני מסופקת רק בזמן הצפיה, וברגע שנגמר כל מה שאני רוצה זה עוד, ועולה בי כעס על כל מה שמפריע לי לקבל עוד, וזה מקום לא בריא להיות בו, בלשון המעטה.
אולי יש טיפוסים שונים, אבל ראיתי את אותו הדפוס גם על הילדים שלי. הם חוזרים מבי״ס, וקצת מרוטים מהיום עבר עליהם, נראה טבעי לתת להם לנוח קצת מול מסך, לא?
מה שראיתי שקורה שוב ושוב, זה שהם צופים, וברגע שנתפסו, הם נכנסים למצב רוח זומבי שלא רוצה שום דבר אחר. כשמורידים אותם מהצפיה, מקבלים תערובת מוזרה שמצד אחד לא רוצים כלום, נרפים ורטננים, ומצד שני טעונים באנרגיה עצבנית שיוצאת לא טוב. לוקח זמן להתאפס מהמצב הזה, וזה ממש קשה לנסות להוביל אותם למשהו אחר.
לא ייאמן כמה אנרגיה הולכת על ניסיון לנהל את הדבר הזה. שאלה אותי פעם מכרה חרדית ״איך אתם מסתדרים בלי טלויזיה?״ התפלאתי, מה זאת אומרת, גם אצלכם אין טלויזיה. ״כן, אבל אצלנו לאף אחד אין טלויזיה, אפילו מחתימים אותנו מבית הספר שאין מחשב בבית. ואתם בתוך סביבה שלכולם יש״. חשבתי כמה קל היה אם פשוט לא היתה את ההתמודדות הזאת! אבל זה לא מה שאנחנו מחפשים באמת. אנחנו מחפשים להתמודד, מתוך ההבנה שזה הולך להיות העולם שלהם. לתת להם כלים, לתת להם הבנה ויכולת לנהל את עצמם עם הכלי המפתה, המועיל, הממכר והמזיק הזה.
טיעונים נוספים של הקטגוריה!
שוב, אני משליכה ממה שראיתי על עצמי על הילדים שלי, ואם אני מביאה בחשבון את הפז״מ הנמוך שלהם בעולם ואת היכולת שלהם לעמוד מול השפעות מבחינת הניסיון האינטלקטואלי והרגשי שלהם, אז יוצאת מנקודת הנחה שכל מה שאני רואה על עצמי, עליהם הוא חזק פי שתיים לפחות.
אז מה ראיתי על עצמי מול מסכים, מעבר להתמכרות?
ראיתי רעש. המון רעש. לפני שנתיים נפלתי בהאנטומיה של גריי, ומתישהו בתקופה הזאת יצאתי לריטריט של ביה״ס למודעות שאני הולכת אליו. בריטריט עושים כל יום 3 מדיטציות ועוד פרקטיקות שמשאירות אותך עם עצמך, וגיליתי, שבמשך יומיים כל מה שעלה לי בראש היו פרטים מהסדרה. זיהום תודעתי ממש! לא זיהום כי האנטומיה של גריי דווקא כזאת נוראית, בכלל לא, אלא האפקט המדבק - שמה שאני מזינה למוח נשאר שם, והשאלה אם זאת התזונה שאני בוחרת לעצמי, וההבנה של כמה עמוק זה נכנס. בהשלכה לילדים - הבנתי שהתוכן שהם צורכים לא סתם עובר על יד, אלא נתפס ולעומק, וזה קריטי לוודא במה הם מזינים את עצמם.
תזזיתיות. הרגל של מסרים קצרים וקליטים ומהירים, סיפוקים מהירים - דחוף המשחק הזה!!! מיציתי יאללה המשחק הבא!!! מיציתי נו אוף איזה משעמם!! טוב המשחק הזה!!. קודם כל יש בקצב הזה משהו מתיש, עצבני. אבל מעבר לזה, זה פשוט שקר. החיים לא בנויים ככה. בחיים יש תהליכים, שלוקחים זמן, לפעמים הרבה זמן. שההתפתחות בהם איטית, שיש צורך לחוות כישלון ותסכול ולתרגל התמדה, ולמידה מינורית ועדינה. הציפיה להצלחה מיידית היא דבר מסרס, מייאש.
רעש 2 - בוטל השעמום. תמיד יש משהו שיתפוס את העין, איזה סרטון או אפליקציה. לכאורה, דבר נפלא, מי רוצה להשתעמם. אבל לתפיסתי - אסון ממש, בטח שלילדים בתהליך בניה. המקום הזה הפנימי, של השקט, של להיות שניה עם עצמי, הוא כל כך קריטי לקיום שלנו, הוא המקום שבו אני נזכרת בעצמי, מה אני רוצה, מה חשוב לי, מה מעניין אותי. בתוך השקט נולדת ההקשבה, קודם כל לעצמי, ואם אני יודע להקשיב לעצמי, אז אני יכול גם להקשיב לאחר. זה כל כך בסיסי. זה כל כך חשוב. והנזק הזה הוא היסטרי. בלי זה הכל שעשועים, הזולת הוא כלי משחק, אין לו עצמיות כמו שלי אין עצמיות, רק אוסף של צרכים. זה לא פחות מנורא.
ברגע שהילדים התחילו לענות לי ב״אז מה אני אעשה? אין לי מה לעשות!״ כשהורדתי אותם מהמסך הבנתי שיש בעיה. אם המסך הוא אחד ממגוון דברים שאני רוצה ויכול לעשות, אז אנחנו בסדר. ברגע שזה משתלט ברמה כזאת שאין שום דבר שמעניין אותי חוץ מזה, זה בעיה.
יש עוד דבר שאני רואה ומקשרת למסכים: הם לא יודעים להיות חברים. ברור שאני מקצינה וזה לא מדויק, אבל אני רואה מגמה של חוסר פרגון וציניות בינם לבין עצמם. המסך מאדיר ציניות, פאנצ׳, סרטוני פספוסים, תוכניות ריאליטי של להשתמש בכל האמצעים אחד נגד השני כדי להשיג משהו, הדחות, והעצמה של דרמות ומריבות. וכשהילדים חשופים לזה בכמויות, זו תמונת המציאות שנוצרת אצלם. ואז זה נראה לגיטימי להציק, להסתלבט וללגלג. ילדים תמיד עשו את זה, אבל כשזה הולך ונהיה המציאות העיקרית שהם מכירים אנחנו בצרות.
מתוך הראיה הזאת, ומתוך רצון לתת להם כמה שיותר ילדות, ניסינו במהלך השנים מיליון דרכים להגביל את זמן המסך, פעם הגדרת זמן יומי. פעם החלטה על יום בלי ויום חופשי חופשי (חוסך את ההתמודדות עם מצב הזומבי של היציאה ממסך), פעם טבלה שממלאים ומנסים להשוות זמן מסך לזמן מועיל (שמועיל זה לא בהכרח משימות, זה יכול להיות ספורט או ציור וכד׳). כל דרך כזאת הצליחה לפרק זמן מסויים והתמוססה, במיוחד לנוכח מתקפת החופשם הגדולים שבהם אנחנו בכזה מצב הישרדות בין עבודה לבית, לאנרגיה של חום וקיץ, ושאחריהם לחזור לשגרה של הגבלות היה קשה, ונהיה יותר ויותר קשה עם השנים. גם הילדים גדלים, וגם התרבות משתנה נורא מהר לכיוון שכל המענה המשחקי זז למסך.
בנוסף לזה ככל שהם גדלים מתווסף אתגר מבחינת התכנים. כשהם היו קטנים עוד היינו עם דיסקים של כל מיני סרטים ותוכניות סבבה, אח״כ נכנסה הצפיה הישירה והם צפו בכל מיני אווטאר וכאלה, וכל עוד היו צריכים את עזרתנו בלהשיג את התכנים היתה לנו אפשרות לחוות דעה על דברים גבוליים ולהטיל וטו על דברים מזיקים. עם הגיל פתאום יכול להסתבר לנו במקרה שראו איזה סרט דפוק אצל חבר, הצצה מעבר לכתף במה הם משחקים יכולה להניב הפתעות לא נעימות והרף עולה.
ועכשיו, על כל המצב הלא פתור הזה תוסיפו סלולרי. מסך קטן וזמין בכל מקום. לא טוב.
״אמא, את סתם קוראת כל מיני שטויות ומכניסה את עצמך לסרטים״. יש עוד בעיות שמדאיגות אותי, שעוד לא חווינו אצלנו, ואני מקווה שאם נעשה תהליך אימון עם הסלולרי ונגלה את הדרכים הנכונות, גם לא נצטרך להגיע לשם.
אז במסגרת הכל מיני שטויות, שמעתי הרצאה של תמיר ליאון. (וגם אתם צריכים, הנה מה שדגתי בשבילכם: אודיו
7:58, אודיו
תוכנית של ״משפחה גרעינית״ בגלצ כולל ראיון עם תמיר ליאון בדקה 44 אבל כל התוכנית על הנושא אז תקשיבו, וידאו
12:48, וידאו ותמלול הראיון
13:52).
תמיר ליאון חוקר את הדור הזה, שגדל עם המסכים, ומספר על מוגבלות רכשית הולכת וגדלה. על אי רכישה של כישורים חברתיים, קושי לייצר תקשורת, לייצר אינטימיות, להסתכל בעיניים. המצב הרגשי האנושי עובר בהבעות הפנים, בשפת הגוף. ילדים שגדלים לתוך תקשורת של מסרונים מפספסים את כל הלמידה הזאת. אז מה נשאר אם אני לא מבין את האנושיות של עצמי ושל האחר? החפצה, בדידות ואומללות. תוסיפו לזה הרגל שכל מה שנמסר לי הוא גדול מהחיים, נוצץ, מהמם. החיים הרגילים יכולים להיראות ליד זה די עלובים. כל זה מסביר אלימות גדלה, מסביר פגיעות מיניות, מסביר שיכרות (משתכרים כדי לדבר), מסביר גירושים, מסביר התאבדות. זה נורא ואיום.
מיכה חלק איתנו
מאמר מהניו יורק טיימס: 89 אחוז מהצעירים שנשאלו האם השתמשו בטלפון שלהם במהלך האינטראקציה החברתית האחרונה, השיבו בחיוב. כשנמצאים בו זמנית בשיחה עם מי שמולם וגם עם מי שבטלפון יש נפילה של 40% ברמת האמפתיה. הדור שרכש יכולות טכנולוגיות בלתי נתפסות, מתחיל להיות מוגבל מאוד מבחינה רגשית. מסתבר שלנוער בגיל 14 קשה מאוד להיות נוכחים בשיחה. ההתמודדויות עם הגימגומים בשיחה, שתיקות מביכות, רגעים בהם היא לא מתרוממת, הפכו אותנו לבני אדם אמפתיים. כיום ההתמודדות הזאת לא קיימת. הרגעים הקשים בשיחה הם הרגעים שבהם בורחים מיד אל תוך הסמרטפון. השיחות פנים אל פנים הן בדיוק מה שמלמד אותנו להסתכל האחד לשני בעינים, לקרוא מבעי פנים, לחוש את הרגשות של השני. אלו מצבים שעושים אותנו למי שאנחנו והמצבים השבריריים האלו מותקפים על ידי הטכנולוגיה.
הרהורים על פתרונות
ובכל זאת, אנחנו חיים בעולם הזה, ורוצים להקנות להם יכולת להשתמש בכלים האלה, להבין את הסיכונים ולא להפגע. אז איך עושים את זה? צריך תשומת לב ולמידה תוך כדי תנועה, וזו התמודדות יומיומית שאסור להתעלם ממנה.
במחקר שבדק הבנה של רגשות על פי הבעות פנים, מתוך 20,000 אלף איש הבינו נכון רק 50 (!). החדשות הטובות הן שמתוך השאר, כל מי שהתאמן שיפר את היכולת שלו. כך שלא הכל אבוד, אבל זה דורש מאמץ ומודעות, מודעות ומאמץ...
אמא אחת החתימה את הבן שלה על
חוזה, עם סעיפי הכוונה. אבל זה יותר מורכב מזה, אין פה שגר ושכח. זה דורש מאיתנו מודעות ומאמץ לכוון שוב ושוב, סביב סיטואציות שקורות, ולא רק בצורה של חוקים, אלא להסביר ולחנוך ולאמן. בסוגריים אגיד שלתפיסתי גם ההורים צריכים עוגן רוחני / התפתחותי / אימוני כדי להתבונן בעצמנו בכנות, ולקבל תזונה שמחזקת אותנו להישאר עם מה שחשוב לנו באמת גם בתוך היום יום הסוחף. לכל אחד מה שמתאים לו - אימון כזה או אחר, הילינג, ימימה, הדרכת הורים, פילוסופיה, אני הולכת ל
בית ספר למודעות עצמית, העיקר להישאר ממורכזים סביב עצמנו וזה דבר שקשה לעשות לבד.
כשהבכור ביקש חשבון בפייסבוק, ישבנו ביחד מול הפייסבוק שלי וראינו כמה דברים:
- פייסבוק הוא לא המוצר, אתה המוצר. ופייסבוק יעשה הכל כדי להרוויח ממך: יתאים פרסומות בשבילך, יידחף לך תוכן ממומן שאולי לא מתאים, וצריך להיות מודע לדבר הזה, ולא ליפול בו. בדיוק באותה מידה צריך להיות מודעים לאינטרס של מפתחי האפליקציות והמשחקים לגרום לך להתמכר. אתה צריך לדעת שהם עושים את זה, והם טובים בזה. כשאתה לא חי באשליה לגבי זה, הבחירות שלך יכולות להיות יותר נכונות.
- מאשרים רק מי שמכירים אישית. לא נותנים פרטים לאף אחד לא מוכר.
- אין באמת פרטיות. כל מה שאתה עושה באינטרנט/סלולרי נשאר שם וכל אחד יכול לראות. יום אחד הבוס העתידי שלך יעשה עליך גוגל. תעלה, תכתוב, תלייקק, תשתף רק תכנים שמתאים לך שיראו.
- אתה יושב מול מסך, אז קל לשכוח שאתה בעצם מתקשר עם אנשים. אנשים עם רגשות ומחשבות, אנשים אמיתיים. דבר יפה, אל תפגע באף אחד, אל תשתף תוכן שעלול לפגוע במישהו - תמונה, וידאו. בגדול - אם לא היית אומר את זה למישהו פנים אל פנים, אל תגיד את זה בכלל.
- יש לך אחריות, כמו בחיים האמיתיים. אם אתה רואה מישהו אחר בקבוצה שלך עושה עוול, אתה לא יכול להסתתר מאחרי ״זה לא אני״, תגיב, תגיד לו להפסיק, תגן על מי שעושים לו עוול. לא בטוח מה לעשות - ספר לנו, נחשוב איתך ביחד.
- יש המון אתרים שיעשו הכל כדי להשיג את הקליק שלך, כותרות מפתות ״לא תאמין מה קרה״. אל תקליק. הרבה מזה סתם זבל, וחלק מזיק ממש.
- יש גם וירוסים שיכולים להשתלט על הפרופיל שלך או של חבר ולהפיץ בשמך כל מיני דברים, מפרסומות ועד פורנוגרפיה. אם ראית שמישהו הפיץ משהו כזה אל תקליק, צור איתו קשר, ספר לו ושיחליף ססמא.
סיכמנו עם הילדים שכנוגדן להתבודדות וחוסר האינטרקציה שהמסך מעודד, הם ילכו לתנועת נוער. בעבר הם ניסו כמה פעמים ולא תפס אותם במיוחד, אז לא לחצנו. בפרספקטיבה של תנועת הנוער כנוגדן להשפעות המסכים, החלטנו שלא כל כך חשוב כמה מצליחים להעביר להם שם, העיקר הוא התרגול הקבוע של האינטרקציה בקבוצה, שיתוף פעולה, עשיה משותפת.
סיכמנו על יומיים בשבוע שבהם אין מסכים בכלל. מאוד קשה לעמוד בזה. מאווווווד.
מול תכנים סתמיים שהם צורכים, המלצנו להם על אפליקציית lumisity שמציעה משחקים קטנים ומהירים שמפתחים יכולות של תשומת לב מפוצלת, זיכרון ומהירות.
יש התחלה של מחשבה ללמד אותם תרגול של מדיטציה, כנוגדן לרעש שהדבר הזה מייצר, אבל זה דורש עוד הבשלה מכיוונם... בינתיים אני מדגישה להם מידי פעם את הנושא של לקחת נשימה עמוקה, לעצור קצת.
מבחינת זמן שימוש, הוגדרו גבולות גזרה, אבל האכיפה היא גמישה בהתאם לנסיבות (או בהתאם לחולשת האופי והעייפות באותו זמן...). בגדול, אסור להם להשתמש בבי״ס והבהרנו להם שאם הם לא יעמדו בזה ויוענשו בבי״ס, אנחנו נגבה את זה לגמרי. אחרי הצהרים מותר, בזמן האוכל אסור, ובערב רק הצצה קצת על ווצאפים וחלאס.
בשנים קודמות לכל ילד היה חוג אחד, אבל השנה החלטנו בעקבות נושא המסכים לתת עוד. החוג מתקיים בשעה מסויימת ואתה צריך ללכת, בשונה מלזוז בין פעילויות בבית עם כל אפקט הקושי של לזוז ממסך למשהו אפקטיבי. אנחנו מקפידים על חוגים פיזיים, כדורגל, שחיה, ריקוד, התעמלות קרקע, חדר כושר.
אני מקפידה להיות עם יד על הדופק מה קורה בווצאפ, עם תזכורות על הפוטנציאל הפוגעני שיכול להיות שם, כשאנשים שולחים דברים בלי לחשוב על הצד השני, בקשה להקפיד על שפה, גם אם משהו נראה לך מצחיק, הצד השני מקבל טקסט בלי טון דיבור, ועם ההבנה שלו. בשבילך ״נודניק״ יכול להיות מילת חיבה מחויכת, ובשביל השני עלבון. וזה מוכיח את עצמו. השבוע הצעיר בא לספר שלא רצו לצרף ילד לקבוצה שכבתית והוא הפעיל את הכוח שלו כדי לגרום לזה כן לקרות וליישר את הילדים. נחת.
לדבר, לשקף. אני אומרת: ״תראה איך אתה תזזיתי ולא מוצא מה לעשות, אולי כי ישבת שעה מול המסך״. אני אומרת: ״שמת לב איזה כיף סתם לשבת ולדבר, להרגיש ביחד, נראה לי שזה קשור לזה שאנחנו קצת בחוץ, רואים ירוק ושמיים״. אני אומרת: ״תראה את אחותך, איזה התקף זעם היא נותנת כשמנסים להוריד אותה מהטבלט. זה ממכר הדבר הזה״. אני אומרת: ״תסתכל על אח שלך, הוא מעביר לך מסר. לפני שניה הוא אמר ׳די׳ בתור חלק מהמשחק, ועכשיו זה ׳די׳ אמיתי - תראה את הפנים שלו, תראה את ההבדל״. ומהצד השני - אני מסתכלת על המראות שהם נותנים לי ומנסה ללמוד. למשל, החיספוס שלי והציניות שאני די מחבבת, נראים אחרת לגמרי כשהם יוצאים מפה של ילדה בת 6 זהב טהור. אז אולי הם לא עד כדי כך מוצלחים בעצם גם אצלי...
ובכל הזדמנות להציע להם הצצה לאפשרות נוספות, חוויות משותפות, יציאה לטבע, לנוף, טעמים וריחות, תנועה, יצירה, משחק, הופעה, טיול, מעיין, ים, מוזיאון, נגינה, חתולים. יש לנו זמן מוגבל שבו הם סופרים אותנו - להשתמש בו נכון..
ואם נחזור שניה לידידינו תמיר ליאון,
הנה סיכומצ׳יק של הפתרונות שהוא מציע.
ההורות שלנו זה אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים לעשות. בשונה מלהתעצבן על פוליטיקה ו״המצב״, פה יש לנו אשכרה אפשרות להשפיע על עולם מתוקן יותר בעשיה היומיומית שלנו.
איחולי הצלחה רבה!
