הסיפור של בקבוקי המים

חדש מבית the story of stuff המשובח - הסיפור על בקבוקי המים.

אני יכולה לכתוב על זה, או שאתם יכולים לצפות בזה ולהנות הרבה יותר. (אתם מוזמנים לעשות גם וגם, כמובן).

שורה תחתונה - מי ברז זה הדבר ההגיוני. בקבוקי מים - לא.

פחות או יותר באותו כיון - 

תעשיית המשקאות הקלים שנואה עלי במיוחד, אני חייבת להודות.

החל בקוקה קולה שהם המייצגים האולטימטיביים של תרבות הפרסומת שלא קשורה לכלום - כלומר שלא משכנעים אותך בפרסומת שהמוצר שלהם נחוץ, או יועיל לך במשהו, אלא מוכרים לך אשליית תדמית והרגשה שאם לא תקנה את המוצר שלהם החיים שלך שווים פחות. הקלאסיקה של תעשיית המותגים: לגרום לך להרגיש רע עם עצמך, אבל עם הבטחה סמויה שרכישה של המותג תהפוך אותך לנחשק ומאושר. 

שקרנים! שקרנים! שונאת אותם, כבר אמרתי?

אנחנו קונים שתיה קלה לעיתים נדירות, אבל בכל פעם שיש ארוחה משפחתית אצל אמא שלי היא קונה ואז יש לי הזדמנות להתעדכן בחידושים האחרונים. אז הנה יש התחכמויות. עכשיו זה לא סתם מיץ, עכשיו אנחנו ממש צריכים את זה, שימו לב לקופיריטינג על הבקבוק:

"לחץ, עבודה, מבחנים, אתם מרגישים שכל העולם על הכתפיים שלכם, לא מספיקים לנשום, רוצים אתכם כאן, מחפשים אתכם שם, משימה רודפת משימה ואתם רודפים אחרי עצמכם. זה הרגע לקחת |שקר כלשהו| ו...להרגע. לגימה ועוד לגימה, ופתאום אתם מרגישים כמו תינוק שמתנדנד בעריסה"

אההההההההה!!

לוקחים את התחושות האמיתיות - ומעוותים אותם: הפתרון הוא לשתות את המים שלהם! זה הפתרון. 

ניסיתי. לא הרגשתי שזה מעביר לי את הקריזה.

תעשיית הפרסום הם הראשונים שיועמדו אל הקיר כשתבוא המהפכה. (לכאורה כמובן ובאופן סאטירי וכל זה).

אנחנו שותים מים מהברז. 

אם מחפשים מתוק - תרכיז סיידר עושה את העבודה מצויין. 

וכשממש מתפרעים - יש מכשיר סודה סטרים שבשילוב תרכיז פטל של ילדים עושה גזוז כמו פעם. (או כמו שיונתן קורא לזה: "פיצי בובלך").       

-------

יש באתר עוד סרט שמסביר על הפתרון הכנראה לא מוצלח של ועידת קופנהגן למסחר בזכויות זיהום, וכתוב שבקרוב יצא עוד אחד שמסביר על הסיפור של מוצרי האלקטרוניקה.