יום שני, 17 בנובמבר 2014

שמאל ימין, דתי חילוני, כן לא, שחור לבן

1.
הפייסבוק שלי עוקב אחרי אנשים מעניינים/מצחיקים מימין ומשמאל. בתקופת המלחמה זה היה בלתי נסבל. בימים רגילים זה משעשע ונותן פרספקטיבה. בשבוע שעבר קלטתי התקפה רבתי מהצד הימני בפיד שלי על חוק השקיות. המון זילזול וציניות. (אני לא מדברת על הביקורת המוצדקת לחלוטין על הסכום המופרך ששילמו לאיבגי, אלא הביקורת על החוק עצמו, הטענה שהזיהום מהשקיות הוא שולי, שיש עוד המון מקום במטמנות וכו׳.) וההרגשה שלי היתה שזאת היתה תגובה אוטומטית, כי איכות סביבה זה של שמאלנים, לא?

2.
ביום שישי הלכנו לפאנל ״במה בדיוק התקשורת אשמה״ שהנחה קווה שפרן, עם אורי אורבך, אופיר ברק, ואטילה שומפלבי, ומהצד המוזיקלי עובדיה חממה.
יונתן גרר אותי לשם תוך שירת ׳אטילון שומפלבון׳ (בוגרי חותרים למגע יבינו), ואני רחומה ומלאת סובלנות באתי למרות שלא עניין אותי כל כך.
היה מעולה. אורי אורבך שנון ונהדר, ברק ושומפלבי כנראה מהעיתונאים המקצועיים והאינטיליגנטיים בסביבה, וקווה שפרן חינני וחד.
באיזשהו שלב, כשהגיעה האשמה מהקהל לגבי השמאלניות של התקשורת, שומפלבי נתן נאומון על איך רואים דברים בשחור ולבן ושהמציאות היא הרבה יותר אפורה. זה היה טיפה מצחיק כי קצת לפני זה הקהל מחא כפיים על התובנה שלו (לנוכח הקהל הבורגני הרגיל לחלוטין שבא לשמוע אותו) שלא כל המתנחלים אותו דבר, כלומר שבשונה מהדעה השחור-לבן שבא איתה, הופתע לגלות מציאות אפורה.
במקרה אחר, ברק נתן את הדוגמא שמאשימים את יונית לוי בשני דברים - שהיא ממצמצת ושהיא שמאלנית, והאמת היא שהיא בכלל מבית בית״רי. זה היה הטיעון למה היא לא שמאלנית - כי הבית שלה לא היה שמאלני. המממ.

3.
בהמולת הימין שמאל בפייסבוק שהלכה והקצינה במלחמה האחרונה, הדבר שתפס לי את העין היה קמפיין ״הוא שומר עלי משמאל, הוא שומר עלי מימין״ שהעלו מילואימניקים בעלי דעות שונות שמשרתים ביחד.

תהיה פואנטה לפוסט הזה יום אחד?

הרבה פעמים יש לי מחשבות איפה אני ממוקמת. אני שמאל? אני ימין? מוצאת את עצמי מזדהה במקומות שונים עם רעיונות שונים.
אבל המציאות הישראלית לא מסכימה לזה. תחליטי מה את, ותזדהי עם זה באופן מוחלט. כמו בכדורגל ישראלי, הרעיון הוא לא בהכרח לאהוד את הקבוצה שלי, כמו לשנוא מכל הלב את הקבוצה השניה. איכות סביבה זה של שמאלנים? אם אני ימני אני מקיא על זה. אהבת הארץ זה של ימנים? אם אני שמאלני אני בז לזה. וכו׳ וכו׳.

יודעים מה? אני לא מוכנה לשחק את המשחק.
לא תכריחו אותי לאו ש או ש.
לא תכריחו אותי לשיח של שנאה, בוז וציניות.
המציאות מורכבת, האמת לא בכיס שלי, וטוב שיש גם שמאל וגם ימין.
טוב שהשמאל מושך אותנו לחלום חלומות אוטופיים, מקווה שאנשים הם יותר טובים ממה שהם באמת, מחפש את התקווה, את השלום, את זכויות האדם, את הראיה האוניברסלית הליברלית, את העתיד, את חזון אחרית הימים.
טוב שהימין שומר על גישה של כבדהו-חשדהו בשכונה המפוקפקת שאנחנו גרים בה, דואג לעצם הקיום שלנו כאן במיליטריסטיות שלו, בפטריוטיות שלו, שומר על קשר עם הזהות היהודית, קשר עם השורשים, עם האדמה, בראיה מקומית, שמרנית, דתית.

אני גרה ביישוב מעורב לדתיים וחילונים (כפר אדומים). חשוב לי להדגיש קודם כל שהכפר מבחינתי הוא כבר הצלחה מעצם ההסכמה להיות ביחד, ומעצם החוויה של ילד דתי וחילוני שלומדים ומשחקים ביחד ונחסך להם כל המטען של ״לאחר יש קרניים״ שיש למי שלא מכיר את הצד השני ברמה יומיומית כמוהם.
בשנה האחרונה היה פה שיח מאוד מעניין שהראה קושי להתמודד עם העמדות השונות. ביום יום כולם באים ברצון טוב, חיים ביחד בשכנות וחברות טובה. אבל כשיש חילוקי דעות אנשים כן מוצאים את עצמם משתבללים עם מי שדומה להם, תפיסה של הם איתנו - הם נגדנו, אני צודק - הוא טועה, שחור-לבן, דתי-חילוני.
בתהליך השיח הקהילתי ביישוב היה ניסיון גם לבטא את העמדות השונות והרגשות הנלווים בצורה מוגנת ובטוחה, ואז מתוך ההבנה שכל עמדה היא לגיטימית ואין עניין לשנות אותה אלא להגיע איתה להסכמות, לעלות שלב, לעשות מו״מ בין העמדות השונות, ולנסח פתרונות שכולם יכולים לחיות איתם בשלום.
הצליח? לא יודעת. אבל היה מאוד מעניין. ומאוד בוגר יחסית להתלהמות הרגילה מסביב.

כשאני מתמודדת עם עמדה שמנוגדת לשלי, אני אוטומטית מרגישה מותקפת, אבל שניה אחר כך, אני מבינה שנקודת המבט השונה עוזרת לי לראות תמונה יותר נאמנה של המציאות.

כל גישה בנפרד עלולה להגיע למקומות הזויים ומופרכים, אבל כשהן מתקשרות זו עם זו, לומדות זו מזו, מאזנות זו את זו, זה באמת ״שומר עלי משמאל, שומר עלי מימין״, ״שומר עלי מהקצנה דתית, שומר עלי מקושר לשורשים״ ואנחנו נהיים אנשים יותר טובים.

2 comments:

Naama YM אמר/ה...

יפה. הצורך הזה של להגדיר בדיוק מי "אנחנו" לעומת מי "הם" כדי למצוא את המקום שלנו בעולם, הוא צורך מאד בסיסי שיש לו בסיס השרדותי חשוב, אבל רוב הזמן הוא בעוכרנו.
זאת למידה של חיים שלמים לדעת לזהות את זה, ולדעת איך לשלוט בזה במקום שזה ישלוט בנו ובאיך שאנחנו מתייחסים לשאר העולם.
ואולי לא חיים שלמים. אפשר להתחיל עם זה בחינוך מקטנות.

Naama YM אמר/ה...

ורק רציתי להוסיף שגם אני כבר לא מסוגלת לשמוע את השם אטילה שומפלבי בלי להוסיף מיד בראש "אטילון שומפלבון". סעעעמו טייכר וזרחוביץ'